הגלריה של ולריה – ראיון

באופן אישי מרגש אותי לעבוד עם אנשים דוברי רוסית כי אני פה מגיל 10 ורק עם ההורים שלי אני מדברת רוסית ופתאום אני מתרגלת את הרוסית שלי שזה נפלא. וגם – כשהתארחתי במקום לשירה שהיתי שם והמקום מאוד מושך סקרנים. המקום הוא על הרחוב ותמיד היו מציצים ונכנסים אם אפשר והיו מתפתחות שאלות ואני מאוד אוהבת את זה. תני לי לדבר עם אנשים על אמנות וזהו, טוב לי. וגם כשאני עובדת אז עדיף לי לא לעשות את זה בבית, או בבית קפה או במשרד סגור אלא במרחב שאני לרגע מרימה את העיניים מהמייל הזה שעכשיו טרחתי עליו ולרגע רואה אנשים ברחוב ומישהו צועק על מישהו ומישהו מתחבק עם מישהו. להיות בקומת רחוב זה דבר שמאוד קוסם לי.

מבחינת מחירים אני עדיין לא יודעת בדיוק אבל יהיו פה יצירות יקרות. אבל זה לא שאנשים לא מוציאים סכומים כאלה. הם פשוט מוציאים אותם על שואב אבק ששואב את עצמו, על מכוניות, על בגדים, על טלוויזיות, על מג'ימיקס, על כל מיני דברים למטבח. אנחנו בעצם מוציאים המון כסף. בתור אמנית את כל כך בתודעה של חוסר לפעמים, לקחת 5000 שקלים מההוא, לקבל מלגה של כמה אלפים ממפעל הפיס. זה די סמלי שהיה פה משרד לניהול פיננסיים, מה זה כל הכסף הזה? אז האג'נדה החברתית כאן לא תהיה שאני מוכרת עכשיו גלויות ב 15 שקל, זה לא יהיה הסיפור, אלא  לייצר מקום שמדבר על מה קורה בין האמנות לאנשים ולהתחיל להרגיש, להבין את האפשרות הזו של לקנות אמנות, להציג אמנים מקומיים.