אני טקסט פוליטי, יה!

והפעם: תרבות אכילה is going political

סיכום של שבוע פוליטי בחיפה – לפני בחירות ארציות 2013

תרבות אכילה בדרכים!

הפוסט הזה קצת יוצא דופן. אם תרצו, זה מעין ספיישל של "תרבות אכילה".
מאז שנפלו עלינו הבחירות אי אפשר לברוח מהנושאים הפוליטיים לשום מקום – ובמיוחד לא במדיה הדיגיטלית.
החלטתי להביא אותה בהפוכה הפעם ולקחת את הנושא לכיוון הלוקאלי כמו שאני עושה תמיד. הפוסט הזה הוא סיכום של שבוע מאוד אינטנסיבי שבו נפגשתי עם דמויות מפתח אקטיביסטיות ופוליטיות בחיפה, במגוון מישורים.
מאוד יכול להיות שהדברים שאביא יהיו שנויים במחלוקת, אבל זוהי מציאות חיינו בעיר הזו.

———————————————————————

יום שלישי בערב, בר-גלריה "האגף", ראיון.

היא מגיחה מבין המוני האדם שהחליטו להציף הערב את הבר. היא נראית ילדה מורדת עם התספורת הקצרה שאימצה לאחרונה. נמוכה ודקיקת גזרה, לא ניתן להאמין שהיא אם לארבע בנות קטנות. ניצן קלוש היא מקור לאופטימיות עצומה בעיר הזו והיא? היא בכלל לא מפה.

ניצן היא ארכיטקטית שיחד עם בעלה, הארכיטקט גם כן, הקימה משרד אדריכלות מצליח ומאחורי שניהם פרוייקטים מצליחים מאוד. בשלוש השנים האחרונות הם גרים ועובדים בחיפה.
ההחלטה לעבור מאיזור המרכז לחיפה באה מתוך רצון להוריד את עלויות המחיה של המשפחה. בתחילה היא ומשפחתה למדו וגרו בקרית הטכניון אך לאחר מכן עברו לשכונת בת גלים. אז החלה ניצן להכיר את העיר באמת והתאהבה אנושות. היא באה ללא הדעות הקדומות שיש בדרך כלל לחיפאים והתחברה לאיזורים האותנטיים של העיר: העיר התחתית, הדר, ואדי סאליב ובת גלים – בעיקר בגלל הקרבה המיידית לים והארכיטקטורה המרהיבה. להפתעתה, היא קיבלה תגובות של פליאה וסקפטיות לגבי האיזורים הללו. היא גילתה שמעבר למסיבות הרחוב ושיפוץ רחוב הנמל בעיר התחתית, אין כמעט השקעה בשכונות האלו. לא מבחינת התשתיות, לא מבחינת החינוך ולא מבחינת תחומים רבים אחרים. הפיקציה הזו שעיריית חיפה משקיעה לכאורה באיזורים הללו דירבנה אותה לפעול ומאז היא מקדמת את האיזורים הללו, עובדת ביחד עם הקהילה הצעירה והפעילה של שכונת בת גלים ומספרת לכל מי שרוצה לשמוע על הנושא.
בשנה החולפת היא אחת ממנהיגי המאבק החשוב נגד החישמול העילי של הרכבת בעיר חיפה.

זהו מאבק של קבוצת פעילים גדולה בשם "התנועה להחזרת העיר אל חיפה", כולם תושבי העיר חיפה, שקם על רקע החלטת הממשלה ורכבת ישראל, לחשמל את רכבת ישראל וכתוצאה מכך להקים עמודי חשמל בגובה של תשעה מטרים לפני מסילות הרכבת ברחבי הארץ. בעוד שבמקומות אחרים החישמול מהווה בעיה קטנה יותר ואף מצאו לו פתרונות במקומות אחרים (כמו במודיעין ובירושלים), בחיפה זו בעיה גדולה מכיון שאם התוכנית תתבצע תהיה הפרדה הרמטית בין חיפה לחוף הים שלה ועוד השלכות סביבתיות, כלכליות וכו'. אנחנו נפגשות כדי שאביא את דבריה, בתור ארכיטקטית ובתור תושבת העיר, בנוגע למאבק. כדי שהחיפאים יבינו מדוע המאבק הזה הוא כה חשוב וייתכן שזו ההזדמנות האחרונה להציל את חיפה שאותה הם כה אוהבים.

אז מה בעצם היא התוכנית שמדברים עליה?

התוכנית היא לחשמל את כל מערך המסילות בארץ. זהו פרוייקט מאוד גדול שמטרתו לשפר את השירות מבחינת הזיהום שנגרם בעקבות הדיזל.

מה זה אומר מבחינת חיפה?

ישנה התנגשות די רצינית בין צורת הביטוי של הפרוייקט לבין תוכניות הפיתוח בעיר אשר כוללות בין היתר את פינוי חלק מהנמל ופתיחת השטח לציבור, לבילויים, תיירות ועוד.
הצבת עמודים בגובה של תשעה מטרים משני צידי המסילה ותשתית כבדה עם פורטלים כמו שמחייבת התוכנית תגרום מעבר למפגע ויזואלי קשה, לחסימה הרמטית של החיבור ההסטורי בין העיר לים ותנציח את המצב שיצרו הבריטים בימי המנדט בארץ, באמצעות הנחת המסילה על קו החוף.
הפרוייקט לוקח את ה"שריטה" בזו והופך אותה לחתך עמוק. כאשר כל עשרים מטר תהיה תשתית חשמלית המתנשאת לגובה של תשעה מטרים, אי אפשר יהיה לעבור. זו תהיה בעצם חומה.
כבר היום אנו רואים את ההשלכות. כולם מתרחקים מהים ועולים להר – מצב מאוד לא טבעי – עיר לא מתרחקת מהים, מהמרכז העירוני ההיסטורי שלה (העיר התחתית, נ"ס). הוא נטוש כיוון שמסילת הרכבת נמצאת שם. אם התוכנית תתקבל תהיה הפרטה של המטענים (רכבות משא, נ"ס), יגדילו את המפרץ ויפריטו אותו. התוכנית גם תהיה תירוץ לתעשייה ולכסף שיתגלגל כאן וייגרף לכיסי בעלי ההון. היא תהפוך לעיר פועלים עם תעשייה כבדה ומזהמת.

האם התוכנית הזו הפיכה וניתנת לשינוי?

קשה מאוד לשנות אחרי שהתוכנית תצא לפועל. ההפרדה מהים, הרעש והזיהום שיווצרו (קרינה כתוצאה מהעמודים, נ"ס) מנציחים את המצב לעוד לפחות שלושים שנה של חוסר סיכוי להתחדשות. לחיפאים יש תדמית שלילית על הדר, העיר התחתית ושכונות החוף. ברגע שיוציאו את הרכבת משם, השכונות האלו יכולות להפוך בבת אחת לרביירה. יש כבר תוכניות קיימות לפיתוח האיזורים הללו. המאבק משמעותו צומת דרכים עבור העיר. אם תת"ל 18 (התוכנית) תעבור והמסילה תחושמל, זה יהיה מסמר נוסף בארון הקבורה של העיר מכיוון שכל הסיכוי להתחדשות נמצא בהדר, בעיר ובשכונות בחוף.

האם יש דוגמאות לכך במקומות אחרים בעולם?

אם מסתכלים על הערים בעולם שעברו תהליך דומה, זה תמיד מתחיל מהמרכזים ההסטוריים.
המקום היחידי שמסוגל לתת את זה הוא העיר התחתית, כי התכנון הוא תכנון של עירוב שימושים ובנייה היסטורית והוא מתוכנן ממש כמו עיר – לייצר מפגשים בין אנשים, בתי קפה, עסקים ועוד. זוהי בנייה לצורך כך שנבנתה מראש, ולא מאולתרת כמו בשדרות מוריה. יש סמטאות, תכנון נכון של אור וצל. אנו, בתנועה להחזרת העיר אל חיפה, צוות של אנשי מקצוע בתחום התכנון ואנו עומדים מאחורי הדברים האלה. היום יש תהליכים די חד משמעיים להכניס תשתיות לקרקע בכל העולם. בבוסטון פתחו והכניסו את כל התשתיות מתחת לאדמה. במקומות האלו יש שתי אופציות: שיקוע תחתי ואז העיר פורחת או שיקוע עילי ואז נוצרים איזורי סלאמס, עוני וקרינה. זה לא מצבים שהוכחו ככאלה שניתן לחיות איתם.

האם אין מקרים דומים של רכבות בתוך ערים באירופה שהצליחו?

יש הבדל בין רכבות קלות ופרבריות שקיימות למשל ברוסיה או בהולנד לבין רכבת כבדה כמו זו שיש בחיפה. אין חיץ, אפשר לעבור מעל למסילה והן לא מייצרות מכשול בעיר. בחיפה אלו רכבות מטענים כבדות והתוכנית גם דורשת את הכפלת המסילה. כמו כן, בחיפה בניגוד לערים אחרות בארץ, המסילה לא ישרה אלא עקמומית. משום כך, העמודים חייבים להיות צפופים.
במקום מרווחים של שישים ושמונים מטרים בערים אחרות, אצלנו יהיו מרווחים של עשרים מטרים. יש גם ריבוי תחנות בחיפה ולפחות שתיים מהן באיזורים הרגישים, הצפופים.
בערים אחרות בארץ הרכבת הרבה פעמים נמצאת מחוץ לעיר.

מה יקרה אם התוכנית לא תעבור?

אם התוכנית לא תעבור הים יהיה שוב של הציבור ולא של הנמל או של הרכבת. העיר הזו תמיד נתפסה כעיר פועלים. התשתיות לפני האזרחים. כיום עיר אמיתית צריכה להיות למען התושבים. מדובר בכמה מאות, אולי אלף עובדים בנמל ובבתי הזיקוק. על מי באמת עובדים? נכנסים כאן למטרת הון-שלטון, משחקי כוחות פוליטיים. העיר הזו היא הקורבן הכי גדול של ההתנהלות הזו מבחינת זיהום אוויר קשה וחסימת הים. יש המון אוניות שמגיעות לנמל, התיירים יורדים מהן ועולים מיד על אוטובוסים לנצרת. אם התוכנית לא תעבור, התיירים ימלאו את העיר התחתית, תהיה תנופה כלכלית עקב כך ויתווספו מקומות עבודה רבים. לחיפאים קשה לדמיין עד כמה האמירה של עיר של הר וים יכולה להיות עוצמתית בלי החיץ הזה בים.
יש את הנראות בכל מקום ואת התשתיות של הנמל שיכולות להיות נוף מרהיב.

האם אתם מוכנים לפשרה בנושא השיקוע העילי?

כרגע אין בכלל דיון על פשרה מצד מקבלי ההחלטות. אנחנו לא מקובעים על אופי הפתרון אך לא נתפשר על פתיחת העיר לים וחלופות שיאפשרו את זה – מקובלות עלינו.
אנחנו קוראים לשיתוף הציבור ושקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. אנו חושבים שנצליח כי אנחנו צודקים.
לא יעלה על הדעת לחסום עיר שלמה לים. לצערי במצבנו במדינה ואיך שעיריית חיפה טיפלה בכך, האחריות נפלה על כתפי הציבור. יש מספיק דוגמאות של מאבקים ציבוריים צודקים שהצליחו לייצר מהפך בהחלטה מכרעת. הציבור חייב להיות מעורב.

היכן עומדת כרגע התוכנית?

הנושא נגרר זמן רב, ברמות חסרות תקדים בות"ל, גוף עם סמכויות על שמטרתו להעביר תוכניות ארציות בהליכים מקוצרים. השלב שבו התוכנית תקועה הוא שמיעת כל ההתנגדויות והוא מתנהל בעצלתיים. אסור לשכוח שות"ל זו לא המילה האחרונה ומאבקים בהם היה ערעור על החלטות ות"ל הוכרעו בדרך כלל בבתי המשפט.

לקריאה נוספת על התכנון בעיר חיפה:

פוסט מצוין בבלוג של יואב לרמן.

מאמרים על המאבק:

מאמר בדה מרקר

מאמר בוויינט

מאמר באתר המחאה החברתית

להצטרפות למאבק:
דף "התנועה להחזרת העיר אל חיפה" בפייסבוק

ולסיום:

סרט יפהפה שיצרו וצילמו חברי "התנועה להחזרת העיר אל חיפה":

———————————————————————

שבוע לאחר מכן, יום שלישי בערב, מרכז קסטרא, כנס "חיפה רצה לכנסת".

כנס "חיפה רצה לכנסת" שאותו יזמו הארגונים התנועה להחזרת העיר אל חיפה,
הקואליציה לבריאות הציבור, מגמה ירוקה, משמר המפרץ והמטה נגד הרחבת בתי-הזיקוק, עומד לצאת לדרך.

מטרת הכנס היא להזמין מועמדים לכנסת ה 19 מהמפלגות הארציות השונות ולשאול אותם שאלות נוקבות לגבי נושאים בוערים שקשורים לעיר חיפה.
המועמדים אשר הוזמנו היו: מיקי רוזנטל (העבודה), פרופ' אלון טל (התנועה), יפעת קריב (יש עתיד), מירב דוד (ארץ חדשה), ח"כ ישראל חסון (קדימה), אורי זכי (מרצ), דר' עודד סושרד (צדק חברתי), ועיסאם מח'ול (חד"ש). מהליכוד לא הגיע נציג למרות מאמצים להביא את גלעד ארדן או איוב קרא ואילו הבית היהודי סירבו (!) לשלוח מועמד.
מנחות הפאנל הן דר' עינת קליש-רותם – יו"ר עמותת האדריכלים חיפה וממייסדי התנועה להחזרת העיר אל חיפה ורונית פיסו – מנכ"לית הקואליציה לבריאות הציבור.

בשש וחצי, שלושים דקות לפני פתיחת הכנס, המארגנים עוד עסוקים בסידורים אחרונים ומשדרים לחץ שלא יבוא קהל מספיק גדול.
קצת אחרי שבע התבדו החששות. יותר ממאתיים איש מילאו את האולם עד אפס מקום. יותר ממאתיים אנשים שאיכפת להם. יותר ממאתיים אנשים מעורבים, שבאו עם שאלות מהבית, שבאו לשמוע האם איכפת לכנסת ולממשלה מחיפה.

יצא לי לדבר עם חלק מהקהל שהגיע. אני שואלת את י',צלם ואקטיביסט שמתגורר בהדר, מה הוא חושב שיהיו תוצאות הבחירות. י' אומר שכל הסקרים, כל תשדירי התעמולה, זה הכל פיקציה. זה הכל לוחמה פסיכולוגית של הימין כדי שאנשי השמאל יחשבו שאין להם סיכוי ולא ייצאו מהבית להצביע. לי' יש הרבה חברים ערבים. אנחנו מדברים על חשיבות ההצבעה במגזר הערבי והעובדה הפשוטה, החותכת, שזה המגזר שיכול לעשות את השינוי. י' אומר שהוא מדבר עם חברים והם אומרים לו שהם לא מרגישים חלק ממדינת ישראל. כן, הם מודעים לעובדה שאם לא יצביעו, יהיה פה רע יותר, גם עבורם. הם לא חיים בואקום. אבל כמו שהחבר אמר לו: "אם אצביע בעד מפלגה שמדברת על סוציאליזם, על הלאמה של שטחים ונכסים, בעצם זה דופק אותי בתור ערבי. כי השטחים האלה לא יילכו לפלשתין – הם יילכו למדינת ישראל הציונית".

אנחנו מתבשרים על תחילת הכנס. מארגני הכנס מודיעים כי בסופו של דבר, ישראל חסון ממפלגת קדימה ביטל את הגעתו ובמקום עיסאם מחו'ל (חד"ש), הגיע הישאם עבדו מחד"ש שהוא גם חבר מועצת עיריית חיפה.

תמונות מהכנס

כל המועמדים נשאלו ארבע שאלות בנושאי המאבק בחישמול הרכבת, הזיהום הסביבתי בחיפה, חומרים מסוכנים והשתלטות הון-שלטון על שטחים ציבוריים של העיר חיפה.
המועמדים ענו לעיתים על השאלות ולעיתים קידמו את עצמם וניסו לעשות הון פוליטי. בסך הכל היה דיון ער ותרבותי יחסית (לעיתים נשמעו קריאות ביניים – בעיקר כשנציגת "יש עתיד" דיברה) אך התשובות היו צפויות ומאכזבות משהו.
הנה סרטון שמסכם את הכנס:

רוב הנציגים דיברו על הצורך במאבקים ציבוריים (אזרחיים) וסירבו להבטיח משהו. ההבטחות שכן נשמעו, נשמעו רפות משהו.
מה שלא היה צפוי ושימח אותי ואני חושבת שגם את מארגני האירוע, הוא הגילוי שיש הרבה חיפאים שאיכפת להם, שרוצים להיות מעורבים, שלא מרוצים מהמצב הקיים ורוצים לשנות. חלק גדול מהאנשים שרצו לשאול שאלות לא הספיקו וחבל. היה ראוי לקיים יותר כנסים כאלה.
וזו ההזדמנות שלי להודות לכל האנשים שעמלו, טרחו והוציאו מזמנם ומכספם האישי, כדי להרים את הכנס החשוב הזה – כי בלעדיהם הוא לא היה קורה וזו בכלל לא קלישאה במקרה הזה.

בדרך חזרה אני מדברת עם ש', סטודנטית לרפואה וחיפאית מילדות. היא אומרת כי הרגישה אכזבה לנוכח העובדה שכמעט אף אחד מהמועמדים לא הסכים להבטיח שום דבר. שהם כולם שולחים אותנו, התושבים, להלחם במאבקים אזרחיים מול כוחות חזקים ומשומנים היטב. "אפילו מיקי רוזנטל, לוחם שאני מעריכה, שולח אותי להתנפל על בתי הזיקוק. הממשלה ויתרה על חיפה. מודיעין, ירושלים ותל אביב חשובות יותר", אמרה בהבעה מיואשת קמעה.
——————————————————————–

מאוחר יותר באותו הערב, פאב הסינקופה, ערב רוק חד"ש.

אם יש מקום לאופטימיות בפוליטיקה הארצית והבטחות שנאמרות בלב שלם, אז המקום הזה נמצא במעוז חד"ש בחיפה.
חיפה תמיד היתה "אדומה" ומעוז השמאל, אבל שמסתובבים ברחובות הדר והעיר התחתית, התחושה היא של שותפות גורל יהודית-ערבית. צעירים יהודים וערבים חיים ביחד, יוצרים ביחד, נלחמים ביחד. עושים שינוי.

אני בדרך לעצרת בחירות שארגנו פעילי תנועת חד"ש בעיר.
איך אני יודעת שגרעין הפעילים הזה הוא צעיר? לפי אופי העצרת. זוהי עצרת רוק שנערכת בפאב הסינקופה. היא כוללת מוסיקאים, משוררים ופוליטיקאים (אבל בקטנה). זו עצרת של העם, לא של הפוליטיקאים.
נדמה שכאן הפוליטיקאים לא שכחו שהם בשביל העם ולא העם בשבילם.
האווירה מיוזעת, חמה ולא פורמלית. פה עומדים עם כוס בירה וסיגריה ביד ולא יושבים על כסאות פלסטיק כמו בקסטרא. פה צועקים את מה שיש לומר ולא מדברים בטון מהוסה ומעושה. הפער בין הכנס בקסטרא לעצרת בסינקופה חריף ומותיר אותי הלומה ומסוחררת במקצת.

הגעתי בדיוק בזמן שמרואן מחו'ל, משורר, עולה לבמה. הוא אומר שהסיבה שהוא נמצא בחד"ש ולא בשום מפלגה ערבית אחרת, היא האנושיות של היהודים בחד"ש. העובדה שהיהודים האלו יכלו לבחור כל מפלגה אחרת שתייצג נכוחה את האינטרסים שלהם והם בחרו ללכת נגד זה ולהיות בחד"ש.

הוא מקריא משיריו יחד עם לילך ובר, משוררת ופעילת שטח בחד"ש. השניים מלהיטים את האווירה שלוהטת גם כך.

לילך ובר ומרואן מחו'ל מקריאים שירה

ולילך מקריאה שיר של מרואן מחו'ל על חוויות שלו מחיפוש בנמל התעופה:

עַרֲבִי בִּנְמַל הַתְּעוּפָה בֵּן גּוּרְיוֹן
מַרְוַאן מַח'וּל 10.11.12
שיר לשבת מתוך "ארץ הפסיפלורה העצובה"

אֲנִי עַרֲבִי!1
הִכְרָזְתִי בְּפֶתַח נְמַל הַתְּעוּפָה
לְטוֹבַת הַמְּאַבְטַחַת, שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לִטְרֹחַ.
נִגַּשְׁתִּי אֲנִי וְאָמַרְתִּי: חִקְרִי אוֹתִי, רַק
בִּקְצָרָה, אִם אֶפְשָׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי לֹא מְעֻנְיָן
לְאַחֵר לַמָּטוֹס.
שָׁאַלָה: מֵאֵיפֹה אַתָּה?
פָּרָשָׁי הֵם מִשֵּׁבֶט גַּסָאסְנָה מֵרָמַת הַגּוֹלָן – אָמַרְתִּי
וּשְׁכֵנְתִּי הִיא זוֹנָה מִירִיחוֹ
שֶׁגִּלְּתָה לִיהוֹשֻׁעַ אֶת הַדֶּרֶךְ לַגָּדָה הַמַעֲרָבִית.
אַחֲרֵי שֶׁכָּבַשׁ אוֹתָהּ בָּא תּוֹר הַהִיסְטוֹרְיָה
לִכְבֹּשׁ אוֹתָהּ מֵחַדָשׁ.
מֵאַבְנֵי הַגָּזִית שֶׁל חֶבְרוֹן קְרוּצוֹת תְּשׁוּבוֹתָי
נוֹלַדְתִּי בִּימֵי בְּנֵי מוֹאָב הַנְּסוֹגִים מִפְּנֵיכֶם,
בְּאֶרֶץ הַזְּמַן הַכָּנוּעַ,
אָבִי מִכְּנָעַן
וְאִמִּי הִיא פֵינִיקִית שֶׁבָּאָה מִדְרוֹם לְבָנוֹן,
אִמָּהּ מֵתָה לִפְנֵי חָדְשָׁיִם, אִמָּהּ שֶׁל אִמִּי,
וְלֹא נִפְרְדָה ממנה לְשָׁלוֹם, אִמִּי,
בָּכִיתִי בְּחֵיקָהּ, שֶׁתִּמְצָא נֶחָמָה בָּרֵעוּת בִּפְקִיעִין
בְּיָמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְשֶׁל הַכְרָעוֹת,
לְבָנוֹן, אָחוֹתִי, לֹא תָּשׁוּב לִהְיוֹת, וַאֲנִי
אֵם יְחִידָה לְאִמִּי
בַּצָּפוֹן.
***
שָׁאֲלָה אוֹתִי: מִי אָרָז לְךָ אֶת הַתִּיק?
עָנִיתִי: אוֹסַמַה בִּן לָאדֶן, רַק רֶגַע,
לְאַט לָךְ, זוֹ רַק יְצִיאָה שֶׁל פְּצִיעָה תּוֹךְ כְּדֵי נְסִיעָה,
אָנֶקְדּוֹטָה שֶׁהָרֵאָלִיסְטִים כָּמוֹנִי יוֹדְעִים לְהַשְׁמִיעַ
כְּשֶׁהַלְּחִימָה מַפְצִיעָה,
כְּבָר שִׁשִּׁים שָׁנָה אֲנִי בָּא לַהֲלֹם עִם מִלִּים עַל שָׁלוֹם,
אֵינֶנִּי נִלְחַם בַּהִתְנַחֲלוּיוֹת,
וְשֶׁלֹּא כְּמוֹכֶם, אֵין לִי טַנְקִים כְּמוֹ זֶה שֶׁאִתּוֹ
דִּגְדֵּג הַחַיָּל אֶת עַזָּה,
לֹא שִׁגַּרְתִּי טִילִים מֵאָפָּאצִ'י בַּתִּיק הָאִישֵׁי,
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִי
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבְּאֹפֶק אוֹבֵד מְהַדְהֵד הַמִּאוּס
מִן הַמַּהְפֵּכָה הַשְּׁקֵטָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ
וּמִן הָרָצוֹן הַטּוֹב.
***
מִישֶׁהוּ נָתַן לְךָ מַשֶּׁהוּ בַּדֶּרֶךְ לְכָאן – שָׁאֲלָה,
זֶה הָיָה הַגּוֹלֶה בְּאֶל-נַּיְירֶבּ,2 עָנִיתִי
שֶׁנָּתַן לִי צְרוֹר זִכרוֹנוֹת
וּמַפְתֵּחַ לְבֵית אַגָּדוֹת,
חֲלוּדָה עַל גַּבֵּי הַמַּפְתֵּחַ הִלְחִיצָה אוֹתִי אַךְ
אֲנִי כְּמוֹ מתכת טְהוֹרָה; מְזַכֵּךְ אֶת עַצְמִי כְּשֶׁאֲנִי נִכְסָף.
מֵאֶנְקַת הַפְּלִיטִים הַמְּעֻנִּים
תִּשְׁלַח הָעֶרְגָּה אֶת כְּנָפֶיהָ מֵעֶבֶר לַגְּבוּל
וְלֹא יַעֲצְרֶנָהּ שׁוֹמֵר וְלֹא אֶלֶף שׁוֹמְרִים
וּבֶטַח שֶׁלֹּא אַתְּ.
***
אָמְרָה: יֵשׁ בִּרְשׁוּתְךָ אֵיזֶשֶׁהוּ חֵפֶץ חַד?
הָרְגָשׁוֹת שֶׁלִּי, עָנִיתִי,
הָעוֹר שֶׁלִּי, וְתָוֵי פָּנָי הַשְּׁחוּמִים,
נוֹלַדְתִּי כָּאן, בִּגְזֵרַת הַגּוֹרָל לְבַדּוֹ,
אוֹפְּסִימִיסְט3 הָיִיתִי בִּשְׁנוֹת הַשִּׁבְעִים
וַאֲנִי אוֹפְּטִימִי בִּגְלַל שְׁנֵי פִּיּוּטִים, לָהֶם לֹא תּוּכְלִי אֲפִלּוּ
בְּכֶלֶא גִּלְבֹּעַ.
כּוּר מַחֲצַבְתִּי
וְצוּר חֶבְלִי מַגִּיעִים מִסִּפּוּרֵי הַזְּמַן הַבֹּסְרִי
הַלְּוָיָה לֶעָבָר וּמִשְׁתֶּה חֲתֻנָּה
בְּאוּלַמֵי הַתִּקְוָה הַקְּרוֹבִים,
תְּמָרִים מִן הָעֵמֶק הִצְמִּיחוּ אוֹתִי,
מִלִּים נָתְנוּ לִי פֵּרוּשׁ.
יֵשׁ אִתִּי יֶלֶד שֶׁדָּחִיתִי אֶת מוֹעֵד לֵידָתוֹ
לְבֹקֶר אַחֵר, פָּחוֹת שָׁבִיר, הוֹ בַּת אוּקְרַאִינָה.
יֵשׁ לִי גְּנִיחַת מוּאַזִּין שֶׁשִׁירוֹ מְרַגֵּשׁ אוֹתִי, לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי כּוֹפֵר
אֲנִי מִזְדַּעֵק כְּדֵי לְהַפְחִיד לִילִיוֹת בַּחֲלִילִיוֹת
וְשֶׁאַבּוּבִים בָּרוֹבִים יְזַמְּרוּ עַל קִיּוּם בְּלִי אִיוּם.
***
הַמְּאַבְטַחַת לוֹקַחַת אוֹתִי לְחִפּוּשׁ בַּכְּבֻדָּה
הִיא פּוֹקֶדֶת עָלַי לִפְתֹּחַ אֵת הַתִּיק,
וַאֲנִי מְצַיֵּת,
וּקְרָבָי מִתְנַתְּקִים מִקְּרָבָיו שֶׁל הַתִּיק, וְכָמוֹהֶם שִׁירָי,
עִלְגּוּתִי, רְהִיטוּתִי, כָּל דָּבָר בְּתוֹכִי, נִרְתָּעִים מִתּוֹכוֹ וּלְתוֹכוֹ.
***
הִיא שׁוֹאֶלֶת: וּמָה זֶה?
אֲנִי אוֹמֵר: סוּרַת מַסַּע הַלַּיְלָה מֵעִם מַעֲלוֹת וְרִידָי, עִם פֵּרוּשׁ אַלְגַ'לַאלֵין,
שִׁירֵי אַבִּי-אַ-טָּיֵּבּ אַלְמוּתָנָבִּי וַאֲחוֹתִי מָרָאם, בִּתְמוּנָה וּבְנֶפֶשׁ,
צְעִיף מֶשִׁי שֶׁבּוֹ אֶתְכַּסֶּה לְמָגֵן מִצִנַּת הַמֶּרְחָק מִקְרוֹבָי,
טַבָּק מֵעַרָאבָּה שֶׁסִּחְרֵר אֶת רֹאשִׁי וְעִרְפֵּל בִּי עָתִיד לֹא נוֹדַע
בְּקִרְבִּי, בְּחֻבִּי, בִּי זַעְתָּר בָּלָדִי
שַׁלְהֶבֶת רִמּוֹן גְּלִילִי, אַגָּדִי,
עִנְבָּרִי, אַלְמוֹגִי, נִיחוֹחִי, וְזֶה שֶׁאֲנִי חַי.
פְּנִינַת חֵיפָה מַבְרֶקֶת וּמַבְהֶקֶת, לֹא מַפְסֶּקֶת,
מְנַמְנֶמֶת וְנֵחֱלֶמֶת בַּכִּיס שֶׁל שִׁיבָתֵנוּ רַק מִפְּנֵי
שֶׁסָּגַדְנוּ לָרָצוֹן הַטּוֹב וְשַׂמְנו מִבְטַחֵנוּ
בִּמְעִידַת הַנַּכְּבָּה בֵּעָבָר וּבְקִרְבִּי.
***
הַמְּאַבְטַחַת מוֹסֶרֶת אוֹתִי לַשּׁוֹטֵר אֲשֶׁר
מִשֵּׁשׁ אוֹתִי לְפֶתַע וְקָרַא:
מָה זֶה?
אֵבָרִי הַלְּאֻמִּי – אֲנִי אוֹמֵר
וִיוֹצְאֵי חָלָצָי, אֲחֻזַּת מִשְׁפַּחְתִּי וְצֶמֶד בֵּיצֵי יוֹנִים,
מִתּוֹכָן נִבְקָעוֹת נָשִׁיּוּת וְגַבְרוּת אֵלָי וּמִמֶּנִּי.
הוּא מְחַפֵּשׂ עָלַי
כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם סַכָּנָה,
אֲבָל הוּא עִוֵּר, הַטִּפּוּס הַמּוּזָר אֲשֶׁר
מְדַלֵּג עַל פְּצָצוֹת בְּתוֹכִי, חֲשׁוּבוֹת וְיוֹקְדוֹת בְּהַרְבֵּה:
עַל הַמֶּרֶץ, הַמֶּרִי, עַל לַהַט הַנֶּשֶׁר אֲשֶׁר בִּיגוֹנִי וְגוּפִי
יַבָּלוֹת, יְכוֹלוֹת, כָּזֶה אָנֹכִי
בִּמְלוֹאִי, כָּל כֻּלִּי, וְהוּא מִסְתַּכֵּל בְּלִי לִרְאוֹת
טֶמְבֵּל שֶׁכָּזֶה.
***
עַכְשָׁו, שְׁעָתָיִם אַחֲרֵי הַמַּאֲבָק הַמּוּסָרִי,
אֲנִי מְלַקֵּק לְדַקָּתָיִם אֶת הַפֶּצַע בִּבְשָׂרִי
וְעוֹלֶה לַמָּטוֹס הַמַּמְרִיא. לֹא כְּדֵי לַעֲזֹב
וְלֹא עַל מְנַת לָסֹב,
אֶלָּא כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַמְּאַבְטַחַת מִתַּחְתָי
אֶת הַשּׁוֹטֵר בָּהִמְנוֹן הַלְּאֻמִּי שֶׁל הסנדל מִתַּחְתָי
וּמִתַּחְתָי אֶת הַשְּׁקָרִים הַמְּאֻבָּנִים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה
כְּמוֹ בֵּן גּוּרְיוֹן שֶׁנִשְׁאַר מִנִּי אָז מִנִּי אָז מִנִּי אָז
מִתַּחְתָי.

* מרואן מח'ול מתוך ספרו הראשון בעברית "ארץ הפסיפלורה העצובה" (הוצאת קשב, 2012). לאחרונה ראה אור ספרו השלישי של מרואן מח'ול בשפה הערבית.

לאחר מכן, חבר הכנסת דב חנין עולה לנאום.
דב חנין, פוליטיקאי ושועל קרבות משופשף בשנות החמישים לחייו, משדר נעורים ולהט יוקד. הוא מונה חמש סיבות למה להצביע חד"ש. וכל הסיבות האלו מדברות על ההווה ויותר מכך – על העתיד.
כי דב חנין הוא איש של העתיד. הוא איש של רעיונות גדולים ומחשבות גדולות. אבל הוא ניחן גם בפרקטיות של ההווה ויש לו פתרונות מלוטשים כמעט לכל בעיה. הוא הפרלמנטר הכי פעיל בכנסת החולפת ובהחלט מתכוון לשאת את התואר גם בכנסת הקרובה.
הוא מדבר הרבה על שותפות, על מאבק משותף. הוא איש של מילים אך גם של מעשים. הוא מעביר המון חוקים חברתיים וכלכליים, אך הפעמים הכמעט יחידות שבהן הוא מקבל חשיפה הן בהקשר המדיני.

דב חנין

הייא זעאתרה, מוסיקאית וזמרת ש"יודעת לשיר במבטא אלג'יראי וזה ממש נדיר", עולה לבמה מיד אחרי דב חנין.
המוסיקה שלה יפהפייה, קוסמופוליטית ומשתלבת נהדר עם הערבית, הצרפתית והאנגלית שבהן היא שרה. אחד השירים שהיא שרה, קאבר לשיר של טרייסי צ'פמן, "Talking about the revolution", כמו משקף בצורה הטובה ביותר את את הערב הזה. יש כאן משהו לוקאלי בלבוש בינלאומי. רוחות של של שינוי באוויר – רוח המהפכה האירופאית בחיפה שלנו, הים-תיכונית.

הייא זעאתרה

———————————————————————

יום חמישי, שעות הערב המאוחרות, סיור פאבים של פעילי חד"ש.

אני פוגשת אותם ברחוב מסדה, נקודת ההתחלה של הסיור שלהם. הם הרגע חילקו פנקסי תנועה באירוע השירה שהיה בקפה "מישמש". משם אנחנו ממשיכים לכיוון העיר התחתית, לסיור פאבים. הם חמישה הערב.

ל' היא המנהיגה הבלתי קרואה שלהם. את מצחה עוטרת רעמת תלתלים שופעת ומאחורי משקפיה העגולים, הדקים, מסתתר מבט יוקד. היא מובילה את ארבעת הבחורים במסלול שנקבע מראש על ידי א"ו, להלן, "המפעיל".
א', הייצוג הרוסי של הקבוצה, חיפאי, עובד ולומד ערבית – בזכות הקסם האישי שלו ומראהו המצודד, בטוחה ל', חד"ש תקבל "כמה וכמה קולות של רוסיות כרמליסטיות".
ע', סטודנט לפיזיקה בטכניון, שוכר דירה בעוספיא. בחור שקט, חמוד ומהורהר. "בעיקר עייף", יגיד לי אחר כך.
א"נ, סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת חיפה, שותפו של ע' לדירה. בחור בעל לב גדול ואופטימיות כובשת. פונה לכולם ומאמין בטוב של כולם.
ג', סטודנט להסטוריה באוניברסיטת חיפה, גר בקומונה יהודית-ערבית, תושב חיפה בהווה. חייכן ולא מרבה במילים.

אנחנו מגיעים לפתיחת התערוכה החדשה בגלרית האגף. מאוחר והחבר'ה באגף מתחילים להתקפל. זה הזמן להרמת כוסית לחיי התערוכה החדשה ונצחון השמאל בבחירות הקרבות. זה גם הזמן לדיונים ולויכוחים הפוליטיים.

מרימים כוסית ב"אגף"

בין ב' מהאגף לבין הפעילים ניצת ויכוח. ב' מצביע לעבודה או לדע"ם, מפלגה חדשה שמתחרה על אותו הספוט של חד"ש. ל' אומרת לב': "יש לי טיעון מנצח: פעיל של דעם שאני מכירה ממש מתלהב מהאביב הערבי. הוא רק מחכה שהאביב הפלסטיני יפרוץ ואז הוא יוכל לצאת להילחם לצד אחיו הפלסטינים. נגד מי הוא יילחם? נגדך! נגדינו! אני לא מוכנה לת את הקול שלי לרומנטיקן מטופש שמסכן אותי במלחמת אחים". ב' יחשוב על זה. יש לו עוד חמישה ימים בשביל זה.

יוצאים מהאגף, עוברים דרך "הבורדל" – פאב מאולתר שמישהו הקים בחדר המדרגות של הבית שלו. שותים משהו, מדברים קצת וממשיכים.
אני שואלת את ל' מאיפה היא לוקחת את כל הלהט והאמונה האלו והאם היא חושבת שבאמת אפשר לשכנע אנשים מהשורה להצביע למפלגה רדיקלית כל כך כמו חד"ש. היא אומרת לי "תראי, אני מבינה שיכול להיות יותר גרוע. היום כשחילקנו תעמולה פוליטית במרכז הכרמל דיברתי עם כמה נשים שחשבו להצביע ביבי. הבעתי בפניהן בתדהמה ושאלתי אותן איך נשים יכולות להצביע לרשימות שלא רק שאינן מקדמות זכויות נשים, אלא גם תורמות לנסיגה בערכי השיוויון המגדרי בחקיקה אנטי-פמיניסטית. שתיים עלו לאוטובוס בבהלה כשעצר בתחנה ואחת אמרה שאני חמודה ושהיא תצביע ציפי".

נכנסים לסינקופה בר, שם הפעילים פוגשים את "המפעיל" של התא, א"ו.
צעיר ממוצא הונגרי ממושקף עם שיער ארוך. הוא דומיננטי ונמרץ. הוא מקבל עדכון מל' על מצב הסיור ומוסיף עוד מקומות.

מימין לשמאל: ע', אנוכי, ל', א"ו (המפעיל), א' וא"נ

ממשיכים לפאב הבארקי. בסיורים הקודמים בעלי הפאב הרשו לפעילים לדבר רק עם האנשים שיושבים בחוץ. הסיור הנוכחי לא שונה בהרבה.
הפעילים מוצאים בני שיחה באחד השולחנות בחוץ. ארבעה צעירים שמביעים התעניינות ושואלים: "אז במה חד"ש שונה מהמפלגות הערביות האחרות?". החבר'ה מתחילים להסביר ומתפתח דיון. למרות זאת יש חשדנות וחוסר אמון בקרב הצעירים היהודים שיושבים בשולחן. לא הצלחתי לקלוט את הדעות הפוליטיות שלהם אבל הם נראים לי מרכז וימינה מזה. ממשיכים למקום הבא.

ויכוח סוער בפאב הבארקי

עוברים ליד פאב "האלי'ס" ונתקלים בסירוב מוחלט לבקשה להכנס ולהפיץ תעמולה פוליטית. ל', קצרת רוח, רוצה להמשיך ליעד הבא, מגיבה בעצבנות ובתוקפנות. בעל הפאב מתעצבן מהעצבים של ל' ואומר: "אבל רגע, מה את מתעצבנת? מה את הולכת ישר? אפילו לא שמעת למה!" היא מסתובבת אליו, נאנחת בידיעה מנוסה שהוא שוב הולך למכור לה את הבולשיט של "בלי פוליטיקה" אצלו בפאב ואכן, זה מה שהוא אומר לה. ממשיכים. ל' מספרת לי אחר כך שב"ג'קי" היא כמעט חטפה מכות מבעל המקום כי רצתה לפרסם… פסטיבל אמנות במסדה.

כולנו חד"ש

מסיימים בפאב הליבירה,ול' נראית מעט עייפה, מסכמת את המצב בישראל לפי דעתה: "לפני 93 שנים מהיום נרצחה רוזה לקוסמבורג שאמרה את האמירה הכי רלוונטית לחברה בישראל היום: סוציאליזם או ברבריות. תראי, משהו מהותי חייב להשתנות כאן. ועד שאנשים לא יבינו את זה, אנחנו נהיה תקועים עמוק בתוך החרא", היא מפריחה בועת עשן באוויר.
היא נפרדת מהבנים וממשיכה למסיבה בסינקופה בר. אחרי הכל, Girls just wanna to have fun 🙂

תודה לכל האנשים שעזרו בהכנת הפוסט! ואלו שמות: ללילך ובר, שתרמה חומרי הסברה, תמונות ושירה. לאורי וולטמן, אנס, איליה, עבד וגל שקיבלו אותי בברכה, ליוו אותי בסיור והסבירו לי כל מה שלא הבנתי. לניצן קלוש שהיתה מרואיינת מקסימה. לדני קליך שצילמה תמונות איכות – ולכל מי שדיברתי איתו לצורך הפקת הפוסט!