האנשים שעושים את חיפה: ראיון עם יגאל פליקס

זה אזור שיכול להכיל את ההווי הקהילתי, החברתי – שמשלב מגורים, בילויים ונגיש גם לאוכלוסיה שהיא חלשה יותר מבחינות שונות. זה מאוד חשוב לעיר כדי שהיא תחיה. נדמה לי שנכון לעכשיו, זה המקום היחידי בעיר שאפשר לומר עליו שהוא ממש חי, כלומר, שיש בו צמיחה של דברים שיש בהם חידוש. רואים את זה לפי העסקים שקמו בשוק: האופי שלהם קשור באישיות של המקימים, הם שונים אחד מהשני אבל משלימים אחד את השני. יש כאן הוויה של אנשים שנעים להם להיות יחד, בין אם זו בסטה ותיקה, מסעדה, בית קפה, סטודיואים של אמנים ומעצבים, או משתלה על הגג. הייחוד של המקום נובע מהספציפיות של האנשים שפועלים בו ולכן יש כאן איכות מיוחדת. 

אני מאוד מקווה שהגורמים השונים ישכילו לשמור כאן על האיזון ולא רק לעסוק במניות, שישכילו להשתמש בזה לבנייה של איכות ולא רק לרווחים אישיים בטווח הקצר. שהעיריה לא תהיה מרוחקת, שתשתמש באיכויות האלו לטובת הכלל כי אנשים צריכים לחיות. לשמר את המימד ההומאני זה חשוב כדי שהמקום יצמח, אחרת היופי שמלבלב כאן, ייבול. לוקח זמן למקום כזה להתפתח ואם תהיה פה נדל"נות מגרשת זה יהפוך להיות כמו העיר התחתית, ורחוב הנמל בפרט, שלדעתי, הפך להיות כמו עוד קומה בינונית חסרת ייחוד בקניון  נפוץ. מבחינתי, גם ציר מוריה זה מקום בינוני: נותני שירותים כלליים, ורשתות הסעדה שכולן מגישות את אותה המנה- לזה קוראים תרדמת ולא חיים ערים.

מאז שחנות הספרים גולדמונד עברה לשוק, היא הפכה למרכז תרבותי קטן שנותן מענה לצרכים שונים של אנשים. בסוף דצמבר 2021 ניגשתי לאיל והצעתי לו שבמשך שנה נתעד את כל מי שמופיע אצלו: נאסוף את האנשים באמצעות צילומי פורטרט. אבל, בשונה מצילומים תדמיתיים, כאן, אני מנסה ללכוד הבעות או מחוות שנדמה שהן מבטאות משהו מהאופי של המצולם. חלק מהמופיעים הם אנשים יחסית ידועים וחלקם אנשים מהקהילה המקומית שבאים לחלוק את מה שיש להם. האנשים האלו חיים בינינו משפיעים עלינו בדרך שלהם.

אני שם לב שבפרויקט הזה קורה משהו מעניין: במשך שנים צילמתי נופים של הארץ ואם היו בתמונות אנשים הם שמשו כסטראוטיפיים למקום. ואילו בפרויקט הזה המצב הפוך: אני פוגש את הארץ דרך אנשים שכל אחד מייצג מקרה פרטי. וכל המקרים האלו מתרכזים אל הגולדמונד.

כך גם הקהל שמגיע להופעות, ובכלל גם מי שיושב כאן במהלך היום ובא לקנות ספרים בחנות הנפלאה הזו. גם אותם אני מצלם בתמונות קבוצתיות במהלך ערבי צילום מיוחדים, בהם האנשים עולים על הסט בהרכבים אקראיים.

להבנתי, ההתכנסות הזו היא מין התרחשות ספונטנית שקורית מאליה: צורך טבעי-אמיתי שקיים בחברה והוא מקבל ביטוי בגולדמונד.

דבר כזה שיש לו את האיכות המיוחדת הזו, לא קורה כי איזה איש עסקים או ממונה בעיריה החליט ש'ככה צריך להיות', אלא, זה בגלל שבמרכז של כל זה יש את איל לבקוביץ' שהאופי הנדיב שלו והפעילות שהוא מאפשר לקיים מתוך רצון להגשים חלום ולחיות אותו, מושך אליו את האנשים האלו.

ובעצם על זה הפרויקט: על צמיחה של מקום, ומה יש בו שהופך אותו לכזה: איזה מין אנשים הם אלו שמפיחים בו חיים.