החיפה הפנימית

אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהרכנת ראש והצדעה למחזאית, המשוררת, השחקנית והבמאית ענת גוב, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, לאחר מאבק ממושך בסרטן המעי הגס. היא היתה אשה מופלאה וצר לי שלא זכינו לארח אותה לזמן ארוך יותר בעולמנו.

הפוסט עוסק הפעם בדברים הגשמיים של החיים ולא, הפעם לא נדבר על אוכל, למרות שיש שני מתכונים בסוף.
אני מאמינה שכמו בספר "פיטר פן", לכולנו יש מפות נפשיות של "ארץ לעולם לא". מפות שאנחנו מציירים לנו שלא במודע, שיכולות להשתנות עם הזמן.
כשאנחנו ילדים, למשל, הכל נראה לנו מאוד גדול. הבניינים גבוהים, והחצרות רחבות והמרחבים קוראים לנו לתור אותם. כשאנחנו חוזרים לאותם מקומות, לפתע הם נדמים כזעירים ומבויישים. כמו נכלמים בקטנותם. אני עדיין מרגישה את תחושת הגודל והעצימות כשאני בחו"ל. וגם הזמן עובר לאט מאוד. אני קוראת לזה זמן חלום.
אני זוכרת איך בתור ילדה אהבתי לצאת להרפתקאות בג'ונגל הגדול של שכונתי. כל שורת ערוגות ופרחים נדמתה כיער גדול ומזמין. העולם חיכה רק לי.

תמונה מהתערוכה "איש קריות"

היום, משהו מזה נשאר בי. במיוחד כשאני הולכת ברחובות העיר התחתית והואדי (ניסנאס) והלב יוצא אל כל אותם מקומות שבהם הזמן קפא מלכת.
אני מאוד אוהבת את המבנה הטופוגרפי של חיפה. זו אולי העיר הכמעט יחידה בארץ שבה אפשר לעמוד על פסגת ההר ולראות את כל העיר פרוסה לפניך. ודווקא ממרומי ההר הזה, שאמור להיות מתנשא ומנותק, אני מרגישה הכי בית והכי שכונה שיש. כאילו עוד מעט אני צועקת לאיזו חברה שהולכת למטה, שתחכה לי, אני כבר יורדת ובאה.
והמבנה הזה משפיע לדעתי על חיי החברה בחיפה. האפשרות הזו, לראות כמעט מכל נקודה את שאר העיר, מביאה לכך שכולם מכירים את כולם. הכרמלית, אחת ההמצאות הגאוניות (הודות לצרפת שנתנה לנו אותה במתנה), רק מדגישה את הנטייה הזו.
בכל תחנה בכרמלית, יש לי חברים. אני במרכז הכרמל ותוך שלוש דקות במסדה. אם ארצה, אוכל להיות כעבור שתי דקות בעיר התחתית. השלד ההיסטורי של חיפה, זה שנשכח והוזנח עם השנים, קורם עור וגידים, קם לתחייה. וכמו כלבים אשר מתקשרים בעזרת נביחות בלילה, אנחנו מתקשרים באמצעות הכרמלית. רצה הגורל והכרמלית משרתת בעיקר צעירים. הם קובעים אחד עם השני ליד או בתוך התחנות שלה. הם משתמשים בה בתור חלל למיצגים שלהם בפסטיבלים בעיר. הכרמלית הקטנה, שני קרונות סך הכל, היא אינטימית – כמו חיפה.
כשאני מדברת עם אמא שלי שחייתה פה בתור רווקה בשנות השבעים, נדמה שדבר לא השתנה. אותה שכונה קטנה וירוקה שבה כולם מכירים את כולם – נשארה.

אני די אוהבת את זה. הכפר הגדול הזה שבו קורים דברים מצד אחד, ומצד שני, עדיין אפשר לעצור לאיזה שלאף-שטונדה בצהריים.
אז הדימוי שלי לגבי חיפה הוא כפר גדול. קצת דומה לכפרים היווניים (למרות שלא הייתי עדיין באחד, אבל אלו שהיו אולי, יכולים לומר לי אם זה נכון) שבהם כולם מכירים את כולם, ויש מסיבות וטברנות וכולם חוגגים אבל גם נינוחים. זו חיפה שלי.

וכדי להדגיש את הדימוי הזה: בחיפה יש נטייה שהכל קורה באותו היום. ב 6.12 היה ערב פתיחות לכבוד פסטיבל "החג של החגים".
זו מסורת חדשה יחסית בחיפה שיום חמישי הראשון של חודש דצמבר הוא מאוד חגיגי וכולל פתיחות של אינספור תערוכות ואירועים. המלצתי לכם על האירועים השווים ומכיוון שאני לא אלוהים ולא יכולה להמצא בכל מקום, החלטתי לשגר את עצמי לשלושה מקומות באותו ערב.

המקום הראשון שממנו התחלתי היה מרכז הכרמל. בבית הלל, בואכה הסינמטק, במתחם שהיה בעבר מרתף 10 הישן, נערכה השקה של ספר שירים חדש ותערוכה חדשה.
ספר השירים נקרא, כמה מתאים, "פרובינציאלית" והוא של המשוררת המבטיחה מיטל נסים. התערוכה היא של אבי ג'ימי בן זקן ונקראת "איש קריות".
מאוד משעשע ששני האמנים הם קרייתים ולא חיפאיים, אבל אנחנו, או אני לפחות, מחשיבים את הקריות כחלק בלתי נפרד מחיפה.
גשם דקיק עטף את העיר ושיווה לה מראה חגיגי ומהודר יותר. בתוך בית הלל היה חמים ונעים. למרות ריבוי האירועים ומזג האוויר, המקום היה מלא מפה לפה.

הערב נפתח בהופעה של צבי פטרקובסקי ונערי הליווי. צבי, קרייתי נוסף, שהיה חיפאי, הצפין לקריות לתקופה ארוכה וחזר למקורות לפני כמה שנים, ניגן ושר עם בחורתו שלושה שירים מקומיים מאוד. "מדרגות שפינוזה", "בורדל" ו"יושב בקרית חיים על המים". סיפתח נאה מאוד לערב שכולו לוקאלי.

לאחר מכן, עלו ובאו לבמה ממיטב משוררי חיפה, לקרוא את שיריה של מיטל נסים ועשו זאת בכשרון ובמעורבות רבים. מאוד אהבתי את השירים והיו בהם אזכורים ממשוררות אחרות שאני מאוד אוהבת. בערב דובר רבות על הקשר בין מקומיות לפוליטיקה, והדיסוננס בין הצורך להתפרנס לבין הצורך ליצור ולחיות מעבר לגשמי, והמודעות הפוליטית. משוררים סיפרו על מיטל ועל איך הכירו. הוזכרה גם ההפגנה בבתי הזיקוק, למען עובדי הקבלן והשיר אשר מיטל הקריאה בה "לכביש חיפה-עכו" שהזכיר לי מאוד בסגנונו שירים של אגי משעול.

לִכְבִישׁ חֵיפָה-עַכּוֹ

1
הַנּוֹף הָאָפֹר
טַעֲמוֹ מַר
וְחֶדְוַת הַקְּנִיָּה בַּקִּרְיוֹן
גַּם כֵּן.

2
מִבַּעַד לְוִיטְרִינַת חַיַּי
הַמְּכוֹנִית שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי
טָסָה בְּמֵאָה קָמָ"שׁ לְפָחוֹת
וּמִמֶּנָּה נִפְלֶטֶת הַמּוּזִיקָה הַזֹּאת
שֶׁל שְׁלֹמֹה אַרְצִי
כְּמוֹ גָּז מַדְמִיעַ.

3
הַכְּבִישׁ הַזֶּה בּוּלִימִי
וְהַצְּמָתִים שֶׁלּוֹ מְקִיאִים
מוֹנִיּוֹת שֵׁרוּת צְהֻבּוֹת.

4
בְּמוֹנִית שֵׁרוּת אֲנִי מֵתָה
מֵהֶתְקֵף אֲכִילָה סוֹדִי
וְכָל עֲטִיפוֹת חֲטִיפֵי הַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁבָּלַעְתִּי
אוֹמְרוֹת עָלַי קַדִּישׁ.

5
תָּבוֹא הַמְּשׁוֹרֶרֶת וְתִכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר
כִּי יֵשׁ לָהּ חִבָּה לַפֵּרִיפֶרְיָה
וְאַחַר כָּךְ הִיא גַּם תַּקְרִיא אֶת מָה שֶׁהִיא כָּתְבָה
בְּרַחֲבַת שִׁירָה מְאֻלְתֶּרֶת
בְּתֵל אָבִיב.

6
בַּדֶּרֶךְ לַעֲבוֹדָה זְמַנִּית
בִּשְׁבִיל מַשְׂכֹּרֶת שֶׁל אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל
אֲנִי רוֹצָה לִטְבֹּעַ בְּנַחַל הַקִּישׁוֹן
מֵעָלָיו בְּתוֹךְ מוֹנִית שֵׁרוּת צְהֻבָּה
אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן לֹא חוֹלֶמֶת
לִהְיוֹת אֵיזוֹ וִירְגִ'ינְיָה ווֹלְף מְקוֹמִית
שֶׁמִּתְפַּרְנֶסֶת מִכְּתִיבָה

אני זוכרת את הדרך הזו, כמישהי שחיה שש שנים בקריות ועשתה את הדרך הזו כמעט מידי יום ביומו. דרך אפורה, מייאשת, מונוטונית. היציאה אל עוד יום שבו צריך להלחם על הזכות שלך להיות, להתקיים. החזרה בערב כאריה מנוצח, מובס לעיתים. ויחד עם זאת, ישנה היציבות הזו. הידיעה, שמה שלא יהיה – הכביש הזה תמיד יהיה שם.

מיטל נסים מקריאה משיריה

השיר "לא נסעתי" מדבר על הדיסוננס הזה בין הצרכים הפיזיים, הגשמיים לבין הרצון להשפיע פוליטית ורוחנית:

(לֹא נָסַעְתִּי)

לֹא נָסַעְתִּי לְהַפְגָּנַת הַמְּשׁוֹרְרִים בְּתֵל אָבִיב. זֶה עָבַר לְיָדִי.
אוּלַי כִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְבְּעָה הִשְׁתַּלְּמוּת (שֶׁבֻּטְּלָה)
לְלוּחוֹת חֲכָמִים פְּלוּס הַדְגָּמָה
וּכְמוֹרָה חֲדָשָׁה עָלַי לִחְיוֹת בְּתוֹדָעַת הַכֵּן,
הַכֵּן הַמֻּחְלָט, שֶׁיַּגִּידוּ פִּי וְרֹאשִׁי וְכָל אֵיבָרַי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב,
נוֹכַח יַחֲסֵי הַכּוֹחַ הַמִּינוֹרִיִּים, אֶל מוּל הַמּוֹרָה הַוָּתִיקָה, הַמְּסֻדֶּרֶת.
וְכֵן, הַמַּשְׁכַּנְתָּא מַכְרִיעָה
כִּי הַלֹּא הַיָּחִיד שֶׁיֵּאָמֵר מִבְּלִי דַּעַת, יִתְפָּרֵשׂ כְּמַרְדָנוּת, שֶׁהִיא עִלָּה
וּמֵרֹב הַכֵּן, אֲנִי גְּמוּרָה,
נִרְדֶּמֶת בַּהַסָּעָה ואין לי כוח.

באותו רגע יכולתי לחשוב רק על שיר אחד, באותו הנושא, של הענקית דליה רביקוביץ:

דליה רביקוביץ – פרנסה

לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש.
וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך
ושמעתי אותך,
ושמעתי אותך ואותך ואותך.
לשם מליצה
אומרים על הים שאיננו נח.
אני אל הים לא מגיעה
אני משתכרת על המדרכה
ולך אין מנוחה ולי אין רוחה
והמרצפות מעקמות
וזה רק המעט שיש לי לומר,
ובעצם אני שותקת שנים
ואינני אומרת שום דבר,
ועל כל התפארת ורקוע האור אני מותרת בקלות
כמעט שאינני זוכרת,
וזאת באמת בעיה מציקה
מבחינה מעשית ומבחינה אחרת.
וכל מה שאמרתי אינו יותר
מגניחה חטופה וכחכוח גרון
כי לעזאזל השיר וכל אשר בו,
אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש
בחשבון אחרון.

כמה שהגיאוגרפיה שאנחנו חיים בה והבנאליה של הצורך להתפרנס ולמלא את צרכי הגוף, משפיעה על שירינו. וגם כשהשירים לא נכתבים על כך כה בבירור, תמיד אפשר למצוא רמז או שניים כמעט בכל בית (של שיר? שלנו? זה משנה בכלל, בעצם?).

התערוכה של אבי בן זקן התאימה ככפפה לערב. אבי צילם אנשים בעלי מראה ייחודי (פעם קראו לזה אותנטי) באיזור הקריות, וניתן לראות שם אנשים זקנים, ילדים וסתם עוברי אורח שאינם חלק מתוכניות הריאליטי הנוצצות. הם למעשה הנגטיב של תוכניות כמו "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים" וכו'. שמתי לב בדיוק עכשיו שמדובר על כוכבים בשמות של שתי התוכניות האלו. אם תרצו, האנשים המצולמים של אבי הם החורים השחורים שיש בכל מערכת כוכבים. לא שמים לב אליהם, אבל הם שם – תובעים את תשומת הלב שלנו, ועלולים לבלוע אותנו במוקדם או במאוחר אם לא יקבלו אותה.

מבחר תמונות מהערב תוכלו לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלם המוצלח מאוד, מוחמד חמודי חוסיין.

אחרי ההשקה המשכתי בכרמלית (כמובן) לעיר התחתית. שם עצרתי בסטודיו והגלריה dBOSCH כדי לראות את התערוכה הפיוטית "לוח עץ 150/200" שיצאה כמו מחלום של ים מאת האמנית איריס סינטרה.
סטודיו dBOSCH הוא מקום מושבה של אחת הלהקות הטובות שחיפה הוציאה בשנים האחרונות: להקת שייטן.
הוא משמש להופעות, הקלטות ומציג תערוכות קטנות על חלון הראווה. התערוכה הנוכחית היא של איריס וככה זה נראה במבט כללי:

התמונות מדהימות ונדמות כנוטפות מים. איריס משתמשת בטכניקה מסורתית וקלאסית אבל נותנת לה פרשנות חדשה. בדרך כלל תמונות בסגנון כזה הן גדולות ונעות בין גוון מט לחצי מט. כאן, התמונות קטנות ומבריקות, כמו ממתקים במצולות ים. אפשר לצלול בקלות לתוך התמונות האלו, מה שמוסיף להן מימד פנטסטי ("נרניה" היא האזכור הכי חזק שהרגשתי בזמן ההתבוננות) וערך מוסף מעבר להיותן פשוט תמונות נוף יפהפיות. ההשתקפות בחלון מוסיפה גם כן לאפקט המבריק. לרוץ ולראות לפני שהתערוכה יורדת!

לאחר מכן צעדתי לכיוון גלריית האגף, שם נערך האירוע "כולם אוהבים את כולם – ערב רומנטיקה ומזמוזים באגף".
האינטימיות שהיתה בהשקה ובסטודיו, נשמרה, ואליה התווספה נימה הומוריסטית ועוקצנית-מחבקת. הרגשתי בכיתה ד' כשברקע התנגנו השירים הרומנטיים השווים והחמים ביותר של ילדותי (אגב, שנות ה 80 :)) והמראה של זוגות מכל הסוגים (מבוגרים, בנות, כלבים וטף) רוקדים ברחבה פשוט חימם לי את הלב.

בפינה יכולת לקבל פונדו שוקולד וקרפ סוזט. אם היית רעב יכולת גם לאכול פשטידת פטריות עם סמל של פלייבוי עליה. וכמובן שיחה מופלאה עם הברמנית המקסימה, טליה.

פשטידת פטריות באדיבות פלייבוי

הקראת שירי אהבה וחרמנות מכל הסוגים החלה בסביבות 23.00 וקיבלנו את צבי ובחורתו פסי באחד מהשירים הזוגיים המצחיקים ביותר ששמעתי בזמן האחרון 🙂

http://www.facebook.com/photo.php?v=505116219520939&set=vb.100000676960329&type=2&theate

עוד כיכבו צ'ארלס בוקובסקי, חיים נחמן ביאליק בשירים מאוד לא אופייניים בקריאתו הגאונית של רועי כהן, חוה אלברשטיין עם השיר המתוק "כל שעה נשיקה" ולאונרד כהן. חלק מהשירים נוגנו והושרו בליווי אקוסטי נפלא על ידי פסי קסל וחברים.

אבל השיא של הערב היה כמובן תחרות הנשיקה הארוכה ביותר והזוכים קיבלו בתור פרס ארוחה זוגית ב"מעיין הבירה". אני חייבת לומר שהיו שלושה זוגות מאוד נחושים ומתמידים. הזוג הראשון סיים להתנשק אחרי לא פחות מעשרים ושש דקות (!), השני אחרי עשרים ושמונה דקות והשלישי והזוכה עוד היה ממשיך כנראה עד רגע זה אם לא היו עוצרים אותו 🙂
תמונות מהערב אפשר לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלמת הנפלאה ליבי קסל.

הזוג שלקח את הבכורה

אני מאחלת לכולנו עוד ערבים כאלו והערב הזה בהחלט תיגמל את מי שעזב את הבית החם לטובת הרחוב הקר והגשום. אם הייתם באירועים האלו או באירועים אחרים שקרו באותו הזמן, אני אשמח לשמוע על החוויות שלכם בתגובות. בכל מקרה, ביום ראשון בעוד שבועיים, ה 30 לדצמבר, הולך להיות שוב ערב הרצאות על הבר – הפעם באדיבות הטכניון. הכינו את העטים והקיבה!
רצוי להזמין מראש, אם לשפוט לפי מה שהלך בפעם הקודמת.
אז ראינו שלמרות שחיפה היא כפר גדול ולא כרך ענקי ומנוכר, גם כאן האמנות והתרבות פורחות וגם כאן יש המון אקשן (המממווןןן לערב אחד). תודה לכל האנשים הטובים שלקחו חלק במלאכה ודאגו שלבחורה קופצנית ותזזיתית שכמותי לא יהיה משעמם בלילות החורף הקרים (כמאמר השיר אבל לא בקיץ).

אני חושבת שהשיר שהכי משקף את הערב הזה הוא שירה של מיטל נסים "הכל ראיתי נכון":

הַכֹּל רָאִיתִי נָכוֹן
וְכָל הַמֻּתָּר הָיָה אֶפְשָׁרִי
אֲנִי חָלַמְתִּי עַל חֹפֶשׁ
וְקָנָרִית הִסְתַּבְּכָה בְּצָרָה
אָז בָּכִיתִי יַחַד אִתָּהּ
וְהֵצַרְתִּי עַל גּוֹרָלָהּ הַמַּר
כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל כְּבָר רָאִיתִי יָשָׁר
נוֹצַר דִּיסוֹנַנְס אֲמִתִּי
כְּמוֹ מָוֶת גָּדוֹל בְּחַדְרִי
הוֹ סֶבֶל אָחִי
הוֹ סֶבֶל אִישִׁי.

ללמדכם שהאישי הוא הפוליטי. ואני מוסיפה: הגלובלי הוא הלוקאלי. כי בסופו של דבר עד הסינגולריות החזויה (ריי קורצוויל) אדם הוא יצור גשמי בכל מאודו.
אז בואו נאכל!

ספגטישוק

ספגטישוק הוא שילוב של שתי מילים: ספגטי וארטישוק. אתם בטח לא תתקשו להבין מהם שני המרכיבים העיקריים במנה הזו. זו מנת הבית אצלנו שנים רבות וכשאנחנו רוצים לעשות ערב רומנטי ביתי אז זו הווריאציה שלנו על הספגטי מ"היפהפייה והיחפן".

רשימת מצרכים

קופסת ארטישוקים משומרים – אני מעדיפה את הפושטים ביותר, אבל בזמן האחרון קשה למצוא, אז כל דבר מפונפן שכזה. אפשר להשיג ב"סוידאן" או ב"לגעת באוכל".
250 גרם פסטה שטוחה כמו פטוצ'יני, לינגויני וכולי – אנחנו השתמשנו הפעם בפסטה בבטה. כמדומני שקניתי ב"סוידאן".
חצי מיכל שמנת לבישול 15%
כף או שתיים של קורנפלור להסמכת הרוטב
שתיים-שלוש כפות צנוברים
שתיים-שלוש שיני שום קצוצות
חצי כוס יין לבן, רצוי ריזלינג אבל כל יין חצי יבש יהיה טוב
מיץ מחצי לימון
מלח ופלפל לפי הטעם

אופן הכנה

במחבת בינונית מטגנים צנוברים עד לקלייה קלה ומוסיפים אחרי כדקה את השום הקצוץ. מטגנים לא יותר מחמש דקות (אפילו פחות) ומורידים מהאש.

בסיר נפרד, קטן ועמוק, מוזגים שמנת ושמים את הארטישוקים. מחממים קצת ומוסיפים יין. כשמתחמם ומתחיל לבעבע קלות מורידים את האש ומוסיפים את הקורנפלור. להזהר איתו כי אנחנו לא רוצים טעם ומרקם קמחיים, רק הסמכה. ממליחים ומפלפלים.

ברגע שהמרקם אחיד וסמיך, מוסיפים את הצנוברים והשום מהמחבת וסוחטים לימון בנדיבות. אפשר להוסיף עוד אם רוצים. טועמים ומתקנים תיבול.

בסיר נפרד מבשלים את הפסטה לפי הוראות היצרן. כשהפסטה מוכנה יוצקים עליה את הרוטב ומערבבים עד שהפסטה סופגת כל טיפת רוטב. מגישים חם.

פונדו עם שלושים גרם אהבה

תמיד השתגעתי על השילוב בין שוקולד לפירות. כמו שכתבתי ב"אודות" זה בהחלט דבר שיכול להרוס לי דיאטה. הפונדו הזה נולד בחטא. טוב, כמעט חטא. החטא הוא שלא זורקים אוכל. חשבתי להכין את הפונדו שוקולד הרגיל שלי ואז גיליתי להפתעתי שהזנחתי ארבע בננות. הן כבר היו חומות בצורה שלא טעים לאכול. החלטתי להוסיף אותן לפונדו ולהפוך אותו לפונדו שוקולד-בננה. תודו שכזה לא אכלתם עדיין בשום מסעדה!

רשימת מצרכים

שלוש חפיסות שוקולד מריר שבורות לחתיכות בינוניות- אפשר של עלית ואפשר את השוקולדים האירופאיים של 60 או 70 אחוז – אני השתמשתי באופציה השנייה.
מיכל שמנת מתוקה של 38%
ארבע בננות (או כמה שיש לכם) ממש ממש אבל ממש בשלות. הן צריכות להיות קלופות וחתוכות לפרוסות קטנות.
אופציה: כוס ברנדי או רום
חבילת תותים או דובדבנים או כל פרי אחר שמשמח את לבבכם.

אופן הכנה

בסיר קטן שאותו שמים מעל סיר גדול מלא במים רותחים מחממים את השוקולד עד להמסה חלקית. השיטה הזו נקראת "באן מארי" ואנחנו לא רוצים מגע ישיר של השוקולד עם אש אלא שיימס מהאדים של המים החמים.

ברגע שיש המסה חלקית מוסיפים כרבע ממיכל השמנת המתוקה בהדרגה. מוסיפים קצת ומערבבים, מוסיפים עוד קצת ומערבבים עד שיש מרקם אחיד. ממשיכים לבשל.

כשיש עיסה אחידה פחות או יותר מוסיפים עוד חצי מיכל שמנת. מערבבים באופן זהה למקודם. בקערה נפרדת אנחנו מערבבים את הבננות, מועכים אותן ואם צריך טוחנים בבלנדר ידני לקבלת מרקם אחיד ללא גושים. לאחר שמרקם השוקולד והשמנת אחיד שוב, מוסיפים את הבננות בהדרגה. מערבבים כמו עם השמנת. את רבע המיכל האחרון של השמנת שמרנו לרגע הזה.
מוסיפים טיפין טיפין שמנת כל פעם כדי לעזור לבננות להתאחד עם השוקולד אהוב ליבן.

כשמוכן מגישים עם הפירות ונהנים.

ובהזדמנות זו אני רוצה להכריז שיש לבלוג צלמת קבועה ומצויינת בשם איילה סורוצקי. תוכלו להתרשם מהצילומים שלה כאן.

חורף חם ושמח לכולם וכולן!