הכל מתחיל היום

"When it rains, it pours"
(בתרגום חופשי: צרות באות בצרורות)

אימייל קטן ותמים שקיבלתי משחר סיון, גרם לי להיזכר בערב פתיחות שהיה כאן בחורף וכתבתי עליו כאן. זיכרון הערב הזה מרגיש רחוק וקרוב גם יחד כי ביום חמישי ה 6.6 היה לנו גשם חדש של פתיחות, רק שבניגוד לפעם הקודמת הן היו קיציות ובועטות.

אחת מהפתיחות האלו היתה פתיחתה של גלריית "החדש והרע" ששמה לקוח מתוך ציטוט של ברטולד ברכט האלמותי: "אני מעדיף את 'החדש והרע' על פני 'הישן והטוב'". חברי "החדש והרע" מגדירים את המקום כ"מרכז לאמנות, ספרות ותרבות עצמאית". המקום "חותר להציג תרבות עצמאית שהיא ביקורתית, פוליטית, מקומית, ששואלת שאלות של כאן ועכשיו. איננו גלריה מסחרית בשום צורה, אלא מעבדת תרבות ציבורית-ניסיונית שמחוייבת לסביבה בה היא פועלת". המקום פועל ללא מטרות רווח ושוכן ברחוב כיאט 1 בעיר התחתית בחיפה.

לא פחות חשוב – באותו יום בשעה 18.00 התקיימה פתיחה של בית תרבות חיפאי חדש בשם המרפסת, בבית הקרנות בהדר. התפריט כלל:
18:00 פתיחת מיני חנות של הלייבל חוצה היבשות מחיפה "גוסטאון" + פתיחת תערוכת הדפסי משי, אמנים משתתפים:
Broken Fingaz / Know Hope / Keos / Ellen G / Aifo2 / PilPeled / Sagi Ashin
20:30 הופעה לייב: פאקינג "עוזי נבון" חזר מהעבר במופע יחיד ומרגש על הפנדר רוודס.
21:30 ועד הסגירה ניגנו התקליטנים: My Lord Sound / Walter / Kalbata / Easy Rider / Miss Red / Ezra1
וגם: היה אוכל צמחוטבעוני מיוחד שבושל ע"י השף של המקום!

באותו יום, בשעה 21.00, בסינקופה הידוע והטוב, התרגשה עלינו תחרות הפואטרי סלאם – תחרות קטעי ספוקן וורד בשני סיבובים. משוררים ומשוררות התחרו ביניהם על מיקרופון הזהב הנחשק בביצוע קטעי שירת רחוב וספוקן וורד פרי עטם. ואם אתם רוצים לדעת מה בדיוק אומר המונח "ספוקן וורד", אתם מוזמנים להסתכל כאן וכאן להגדרה יותר ויקיפדית.

תגידו, חמודים, למה גרמתם לאמאבלוג כל כך הרבה כאבי ראש??!! הבלוגיסטה כיתתה את רגליה ברחבי חיפה כל הערב, כדי לצלם ולכתוב רשמים מפתיחה לפתיחה ועוד פתיחה!! נו טוב, זה עדיין היה יותר טוב מלשבת לבד בחושך… 🙂

——————————————————————————————————————————-

אז חוץ משתי הפתיחות האלו והתחרות – התקיימו גם שני כנסים גדולים וחשובים (כנס הדר וכנס לתחבורה ציבורית בחיפה), שוק אמנים ושוק אוכל בשוק הטורקי בעיר התחתית (איזה שוק תרבות…), סיור פאבים ידידותי לטבעונים, פסטיבל גולדמונד לספרי יד שנייה, פתיחת הסניף החיפאי של הבודהה בורגרס, פסטיבל הסינגל מאלט בדאנק, הופעה בסירופ, די ג'ייס בדוברין 7 ועוד המון המון המון דברים שבטוח פיספסתי או שכחתי.

It's hopeless!!

למה הכל חייב להיות בו זמנית? למה אני צריכה לרוץ בפאניקה כדי להספיק הכל?

כל בית צריך מרפסת

"אם אין לבית מרפסת – לא קונים את הבית", נהג סבי לומר. ובחיפה, הודות לבנייה בסגנון ערבי עתיק שמשלב באוהאוס פה ושם ובקיצור – הסגנון האקלקטי – יש לנו מרפסות רבות, גדולות ויפות.
"המרפסת", מתחם תרבות ואוכל שקם על חורבות מועדון "התיכון" האהוב והזכור לטוב, הוא מקום שמחזיר אותנו לימים היפים של חיפה שבהם הבילוי החברתי אם התקיים בבית, התנהל בעיקר במרפסות המרווחות (בניגוד לבתים הצפופים יחסית). במרפסת יכולת לעשות הכל – לפצח גרעינים ולנשנש פרוסות אבטיח, לקרוא עיתונים בשבת בבוקר, להוריד בירות נשר ומכבי עם חברים בשישי בערב ואפילו לאכול חמין עם כל המשפחה בשישי בצהריים. המרפסת היתה מרכז התקשורת בין הבית לרחוב. מי מבינינו (בעיקר אלו שעברו את גיל שלושים) לא זוכר את אמא קוראת לו מהמרפסת שיפסיק כבר לשחק ויבוא עכשיו לאכול/להכין שיעורים/לעזור בקיפול הכביסה?

המקום משתרע על שתי קומות כשהחלק הארי ממוקם בקומה הראשונה וכולל בר ומטבח שמציעים בעיקר בירות, עראק, פיצות וכריכים במחירים השווים לכל נפש. אומרים לי כאן שבקרוב התפריט יתרחב. הפיצה שאכלנו היתה מאוד דקה ו טעימה והיו עליה יופי של זיתים. עוד בקומה הראשונה, חנות גוסטאון שמוכרת טי-שירטים אמנותיים מרהיבים ביופיים וארנקי נייר משובבי נפש, תמונות נהדרות של הברוקן פינגס – אמנים בקנה מידה בינלאומי שהחלו את דרכם בהדר, חיפה – וכמובן: המרפסת. על הרחבה בקומה השנייה של בית הקרנות הציבו שולחנות ושמשיות וכשיושבים שם ביום, ישנה תחושה של ישיבה בחוף הים, הכאמל, ליתר דיוק. הישג מרשים – לייצר אוירה של חוף באמצע מכבש הבטון חיפאי 🙂

 

הבר של "המרפסת"

"המרפסת" – מבט מהקומה השנייה

חוף ים אורבני ב"מרפסת"

למעלה, בקומה השנייה, יש תערוכה של ציורים על משי, מרשימה מאוד.

הבלוג חזר למרפסת מאוחר יותר כדי לגלות שהתפריט אכן התרחב וכולל מזאטים מצויינים, מנות צמחוניות כגון סלטים ותבשילים ומנות קלילות של דגים. שלישיית מזאטים נדיבה ביותר, יחד עם סלסלת לחם מושקע, עולה כאן 30 שקלים בלבד. השקעה שווה ביותר לפי נסיוננו. הכרובית בטחינה שדגמנו היתה מצויינת – הכרובית מטוגנת עד למידה המדוייקת, מרקם הטחינה סמיך והתיבול קולע בול (היי יצא לי חרוז!). סלט העגבניות היה מרענן וניכר שהעגבניות היו טריות והתפצחו בפה בצורה יוצאת מן הכלל. הסלט האחרון, של מנגולד חתם בצורה ראויה את השלישייה והשאיר טעם מעודן וקליל של עוד.

בית הקרנות// הרצל // בלפור // הדר // חיפה
למידע ושאלות: Mirpeset777@gmail.com, 0507343130 בלפור 2 (פינת הרצל) הדר, חיפה.

———————————————————————————————————————————————————————-

בנעוריי העליזים, הייתי הולכת באופן קבוע לערבי הקראת שירה ב"מרתף 10". שם התקבצו להם רבים מהמשוררים החיפאיים ופתחו לי פתח לעולם השירה המודרנית הישראלית שהוא רווי בתככים, יצרים אך גם המון כשרון. איתי רוזנברג, איש המרתף האלמותי, פתח את מרתפו וליבו בפני המוכשרים מביניהם וגם בפני אלו שפחות (בלשון המעטה). תמיד יכולת לקבל סיידר חם, תה או שוקו וגם יין מחוזק אם היית במצב רוח המתאים, ויחס סובלני וחייכני מסטפי ואיתי וצוות העובדים החמוד שלהם. המרתף היה בבית הכט (ליד הסינמטק), באחורי הבנין ואחרי המדרגות הרבות קיבלו את פניך פופים וספסלים, מוסיקה טובה (המון הופעות מעולות היו שם) ואווירה אינטימית וחמימה. מקום קטן – אבל גדול. לאחר מכן המרתף שינה כתובת וירד להדר עליון (רח' ירושלים). הוא המשיך להתנהל באותו האופן ולעיתים היו גם ערבי שירה למרות שהם הלכו והתמעטו בשל חוסר במארגנים (עופר טל מהרכב "התפוחים" ויונתן בן עמי – משורר כשלעצמו – ניהלו שנים את ערבי הקראת השירה, אך לא נמצאו להם יורשים ראויים).

בינואר 2012 נסגר מרתף 10 – לאחר נסיונות להחיותו כל שנה מחדש מאז שנת 2008. הסיבה היתה חוסר המוכנות של עיריית חיפה להמשיך ולתמוך כלכלית במקום. מרתף 10 פעל בחיפה משנות ה 70 והיה בית חם לסטודנטים אך לא רק להם, אלא לכל מי שאהב ואוהב תרבות ואמנות. יהי זכרו ברוך.

דווקא משום כך שמחתי מאוד כששמעתי שגלריה חדשה עומדת להפתח בעיר התחתית, ולא סתם גלריה: "החדש והרע" היא גלריה המופעלת על ידי קבוצות שונות של אנשי תרבות ואמנות ובמרכזם משוררים וסופרים מכתב העת "מעין" וקבוצת היוצרים "גרילה תרבות". אני רואה המשך, גם אם לא ישיר, של מה שאנשי המרתף עשו בחיפה יותר מארבעים שנה. אם היא אכן תהיה פעילה ותיזום אירועים בתחום הספרות, התרבות והאמנות – היא תספק בית חם, בין היתר למשוררים ולסופרים החיפאים אשר איבדו את ביתם הגשמי. ואכן יש בחיפה כשרונות מופלאים בתחום השירה כלילך ובר, מיטל נסים, סיגל יאיר, כרמית רוזן ועוד ועוד.

המון תקוות תולה הבלוג בגלריה החדשה אך בינתיים נותר לו רק להביא רשמים מערב הפתיחה שהיה מלא וגדוש באנשים רבים: חיפאים כתל אביבים וההיפסטריות נישאה באויר כריח המלוח על המים 🙂 היו מופעים מאוד שמחים וייחודיים ומבנה הגלריה מאוד מעניין מבחינה עיצובית. למעלה הסטודיו עצמו שנראה כך:

ולמטה, מתחם האירועים שהוא קטן יחסית, עם חלון ראווה ובו הופיעו להקות והרכבים ששרו, רקדו ועשו שמח. זה נראה מסיבתי ביותר:

וההמולה האנושית בחוץ:

ותרשו לי לסיים עם שיר מחאה נפלא של משוררת נפלאה לא פחות – סיון בסקין – שארחתי ב"מרתף 10"בערב בנושא "החברה האזרחית בישראל", .ותודה לאתר "הגדה השמאלית" שממנו לקוח השיר המנוקד.

אנשלוס

גַּלִּית הַיְּקָרָה,
אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ מֵאִינְטֶרְנֶט קָפֶה חָמוּד
מוּל מִשְׂרַד הַדֹּאַר הָעִירוֹנִי הָרָאשִׁי,
הַמְּשַׁמֵּשׁ כָּעֵת כְּמִפְקֶדֶת כֹּחוֹת צה"ל בְּאוֹסְטְרִיָּה.
בֵּינְתַיִם יֵשׁ כָּאן עֲבוֹדָה לִגְדוּד חי"ר אֶחָד
מִתֵּשַׁע עַד חָמֵשׁ. הֵם לֹא מִתְנַגְּדִים.
כַּנִּרְאֶה, בִּגְלַל רִגְשֵׁי הָאַשְׁמָה. אֲפִלּוּ יוֹרְג הַיְדֶּר
הוֹדִיעַ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא פָּסַל עַל הַסַּף
אֶת סִפּוּחָהּ שֶׁל אוֹסְטְרִיָּה לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ צָחַקְנוּ אַחֲרֵי אֲרוּחַת הַחַג:
"מַהוּ אֹכֶל מֶרְכָּז אֵירוֹפִּי כָּשֵׁר?"
"כּוֹס מַיִם מֵהַדָּנוּבָּה".
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ, אֲהוּבָתִי:
זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר טָעִים מֵהַיָּם שֶׁל עַזָּה.
הַשְּׁנִיצֶל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁלִּי יוֹרֵד לְאִטּוֹ
לַמֵּעַיִם. צְלִילֵי הַוַּלְס מְעוֹדְדִים עִכּוּל תַּקִּין
וּמַצַּב רוּחַ רוֹמַנְטִי. גַּלִּית הַמְּתֻקָּה,
אַתְּ תִּהְיִי הַנְּסִיכָה הַהַבְּסְבּוּרְגִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית הַיָּפָה,
שְׁחֹרַת הַשֵּׂעָר הָרִאשׁוֹנָה מֵאָז
הַבַּת הַבִּלְתִּי חֻקִּית שֶׁל אֲחִי הַקֵּיסָר
מֵהָרַקְדָנִית הַסְּפָרַדִּיָּה הַבִּלְתִּי נִשְׁכַּחַת.
אֲנַחְנוּ נִרְקֹד אֶת כָּל הַוַּלְסִים שֶׁל כָּל הַשְּׁטְרָאוּסִים בְּכִכְּרוֹת וִינָה,
אַתְּ בְּשִׂמְלָה לְבָנָה וַאֲנִי בַּמַּדִּים
הַיִּצּוּגִיִּים הַחֲדָשִׁים, עִם הַכֻּמְתָּה בְּצֶבַע דֶּשֶׁא צָעִיר.
אָנוּ נָקִים הֵאָחֲזוּת שֶׁל נח"ל בַּאֲחֻזַּת הַקַּיִץ
הֲכִי יָפָה שֶׁנִּתְפֹּס,
וּנְגַדֵּל חֲמִשָּׁה יְלָדִים.
הֵם יַחְלְמוּ עַל נְחָשִׁים פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיִּים תִּקְנִיִּים
וְלֹא עַל בִּרְכֵּיהֶן הַסּוֹדִיּוֹת שֶׁל בְּנוֹת עֲקִיבָא הָעֲנֻגּוֹת.
וַאֲנַחְנוּ, גַּלִּית, נַעֲשֶׂה אַהֲבָה,
מְשֻׁלְהָבִים מֵרֵיחוֹת פְּרִיחַת הַתַּפּוּחַ,
שֶׁיְּעוֹרְרוּ זִכְרוֹנוֹת מְתֻקִּים מֵהַגַּרְעִין בְּמָנָרָה,
וְאַחַר כָּךְ נֵרָדֵם. נְסִיכָה פְרוֹיְדְיָנִית נוֹסְטַלְגִּית,
אַתְּ תַּחְלְמִי עַל מִגְדַּל דָּוִד,
וַאֲנִי – עַל צֶ’כוֹסְלוֹבַקְיָה.

גלריית "החדש והרע"
רחוב כיאט 1, העיר התחתית, חיפה. טלפון לבירורים: 03-649-4112
————————————————————————————————————————————————————————

ספוקן וורד. המילה המדוברת.
האם גם אתם שומעים את הקול שלכם מהדהד בראשכם כשאתם קוראים עיתון, ספר או סתם שיר? ומה עם קריאה בבלוג אינטרנטי? הספוקן וורד הוא קריאת שירים בצורה קצבית אך ללא ליווי מוסיקלי. זהו ז'אנר שיצא מתוך תרבות ההיפ הופ והראפ. לדעתי הספוקן וורד התפתח כי איבדנו את הקול הפנימי שלנו בעקבות כל השאון שמקיף אותנו יום וליל. זהו לא רק שאון ווקאלי אלא שאון ויזואלי, אינפורמטיבי ווירטואלי. לדור שלנו קשה להיות בתוך השקט, הדממה, כפי שהדורות הקודמים הכירו אותם. אנחנו חייבים להזריק לעצמנו עוד מנת סם רועשת של "מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד, וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה, שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ".
אז, כדי לשמוע את הקול הפנימי שלנו, שאבד לו בים השאון, במפלי האינפורמציה ובשיטפון הויזואליה – התחלנו לקרוא את היצירות שלנו בקול רם, בקצב פנימי – שישכנע אותנו ואת הסובבים אותנו – שאנחנו כאן, באמת נוכחים.

פואטרי סלאם היא יוזמה מבורכת של תחרויות קטעים בסגנון ספוקן וורד. משוררים, ראפרים, נביאי זעם, שחקנים ואחרים עולים לבצע קטעים פרי עטם, והקהל מחליט מי עולה לסיבוב הבא. בסוף הערב הזוכה מקבל את פרס מיקרופון הזהב. זו הפעם השנייה שפאב הסינקופה מארח את הפואטרי סלאם וכנראה שלא האחרונה אם לשפוט לפי האנרגיות הגבוהות והתשואות הרבות מהקהל החיפאי.

הקהל מרותק למילים המכושפות

הקהל גדש את המקום, הליווי המוסיקלי היה מצויין, והמשוררים, אוח, המשוררים, הם היו פשוט נפלאים. הבחירה היתה קשה מאוד אך לבסוף ניצחה משוררת צעירה ומוכשרת בשם נטע חצרוני.

נטע חצרוני מקריאה

לשמחתי הרבה נטע העבירה לי את שני השירים שהיא הקריאה באותו ערב ואתם זוכים מן ההפקר 🙂 כן, זה נשמע עוד יותר טוב ולכן הבלוג יתאמץ לסדר לכם וידיאו של נטע מקריאה בקרוב…

מזבלה אנושית

התחלתי לכתוב עבודה באמנות,
על פסל צעיר,
שהחליט לפסל, אלפים של אנשים מזבל.
הוא הציב אותם בכמה מקומות בעולם,
רחבת מגדל האייפל,
וליד הפירמידות
כנסיית נוטרדאם.

וחשבתי לעצמי, איזה ביזבוז זמן
היום אמן לא צריך לפסל
פסלים
הרי הוא היה יכול לקרוא לכולנו
והיינו באים,
היינו ניצבים כמו גדולים ואפילו מחייכים,
למי איכפת
טיסות חינם,
ולסמן עוד וי על המפה.
אז אם כמה תיירים יפנים, יקראו לי, אשפה.
אני לא אעלב,
אני יודעת שאנחנו
מלאים בזבל
ואני מסכימה להסביר להם גם באנגלית,
פול אוף שיט.
זה כמו תקליט ישן שבור
שלחצו עליו ריפיט
והוא נתקע,
ואז חוזר שנית
בחריקה
למחשבות שלנו אין תפנית.
הן רק באות וחוזרות על עצמן.
מלאים בזבל
פול אוף שיט
אין צורך להקליט אותי
אני אומר זאת שוב
אני אומרת את זה כל הזמן
הן באות וחוזרות על עצמן
מחשבות הן כמו עשן ויש לי אש בוערת
אז אני שוב אומרת
גם אני גם אני לא בוררת
מלאה בזבל
פול אוף שיט
פול אוף איט
eating every shit I meet
but don’t eat meat
I'm טבעונית.
אבל לפעמים בלילה,
כשאף אחד לא רואה אני מגניבה לי כוס חלב…
מה מי אמר את זה, בטח לא אני….
ואם כן…. אז אני שקרנית.

מלאה בשיט.
בולעת מה שנותנים לי,
עד המוח הם משדרים לי
במשלוח של אמונה כוזבת
מעורבבת עם הרבה בטון,
שחוסם לי ת'דמיון
ומעצב לי ת'רצון
שיהיה קולקטיבי,
בתוך חברת המון, הנה אני שוב פאסיבית.
עושה מה שאומרים לי.
יושבת מוקפת באורות נאון
כשהם אומרים לי לראות טלוויזיה במקום ללכת לישון,

דרך האייפון הקטן, צריכה לבדוק כל הזמן,
מה הסטטוס שלי בפייסבוק והאם הוא מספיק מעודכן.
הרי הלכתי למטבח מקודם
וזזתי
וזה
כלומר
זה משנה הכל.

השעון מראה שחצות עבר מזמן, ואני
זוהרת בחשכה,
והמוח שלי עובר תהליך התכה.ודאיכה.
עוד רגע וינזל על המקלדת.

אני כבר לא ממש בהכרה
ולא ממש מחדדת את מה שרציתי לומר
אבל העיקר…
העיקר הוא.
שאנחנו מלאים בזבל
פול אוף שיט.

כי שיט זה מה שנקרא היום להיות מציאותית.
ואיפה המציאות אם לא בכיס
של זה שמכניס ומכניס ומכניס
ולא מוציא
מזומנים.
משתלט לנו על כל העניינים
בתוך הראש.
בעזרת פסכולוגיה הפוכה
גם אחשוורוש יכול לצאת נסיכה.
וזאת לא בדיחה.

אז כדאי לברוח.
כדאי לטוס לחול,
אולי נקי שם יותר,
ויש פחות בילבול.
כך או כך,
נמאס מהשכנים ממול.

ומהשכנים מעבר לגדר,
עוד יותר.

הם בכלל מלאים בזבל.
פול אוף חרטא

כך אתה חושב עוד לפני שדיברת
והיכרת.
בן אדם.
כמה זבל,
בן אדם,
כמה אתה מסוגל לייצר?

עוד מעט כשנתעורר בבוקר,
נשכב בערימות של זוהמה.
מלאים רגשות אשמה.
מכורים לפיסות של שברים של חלקים פצפונים של אמת מדומה.
מתמסכים מאחוריי דברים בלי נשמה,
והמסך יורד עלינו,
עוד מעט ניפול מהבמה.
הנה אני נופלת,
ואתה , תפוס אותי
גם כשאני מזבלת,
את השכל
תדע לומר לי די
די
תגרום לי להפסיק לחשוב
די
תראה לי שנשאר בי יופי,
וספר לי משהו טוב

על חיי.
על חיינו
תגיד לי שאולי.

אולי אולי אולי
אם נצטרך פחות
ונצרח יותר
אולי אולי אולי
אם נעז להשתחרר
ואולי אולי גם הדפוק הזה
יתחיל כבר למחזר
וכשאני אומרת למחזר
אני מתכוונת גם מעט לחזור אחור
למקום בו נפגשו פעם
שמיים אדמה ואור
ונוצר אוויר טהור.
ואנשים לא היו צריכים לחכות לתורם
ולחפור בתוך עצמם… בור.

אנחנו בתוך בור,
ואין כאן מעלית,
צריך לטפס,
צריך לחפש,
להתעלות מעל השיט.

בתוך מזבלה אנושית.

בסוף לא הצלחתי לסיים את העבודה על הפסל,
המחשבות התערבבו לי,
וחבל, כי דווקא, היה לה פוטנציאל….
אבל היה לי יום חרא
ולא היה לי כוח
וזה לא ממש הלך….

אז זרקתי אותה לפח.

אחיות

"אחותי בואי לקניון"
כך פנתה אליי כותרת בעיתון
בטון
מתקתק כזה,
דביק.
מלא בסטייל ושיק.
קוראת לי,
אחותי.

אחותי,
אל תקראי לי אחותי כשאת מדברת איתי,
אנחנו לא דומות,
ותודה לאל, אין לנו אותה אמא.
ואני,
אני לא משחקת במשחק שלך,
אני לא איתך,
אני לא רוצה לשחק מלוכלך,
עם החיוך הזדוני הזה שמרוח לך
על כל הפנים
ואת מרוחה בכל העיתונים,
בתחתונים,
בקושי עם תחתונים,
לפעמים גם בלי תחתונים.
לפעמים גם בלי תחתונים.

את די דוחה אותי.
כוסית מלאכותית.
משופצת , מנותחת,
נודפת סקס גם את קרחת,
זה טרנד חדש מאז נינט,
וזה הולך…
להסתפר, להתלבש, להתהפך.
העיקר שכולם יאהבו אותך,
ויתלו פוסטר שלך על הקיר,
ויזילו עליו ריר,
ולפעמים גם עוד יותר….

אחותי,
לאן הלכת?
הלכת רחוק מידי,
ולא קרבת אליי,
כשהייתי צריכה אחות.
תמיד רציתי אח,
אבל הוקפתי
ונתקפתי
בבנות.
ומה לעשות שגם אני,
אישה.
חזה רדוף,
שמחובר לגוף,
מלא בושה,
או בלי בושה בכלל.
תמיד עומדת מול קהל
ו20 מליון מראות.
שבינהן כל הנשים האחרות,
שמנות רזות כהות ובהירות,
עוד כשהיו רק נערות,
מגונדרות,
מהודרות,
מסודרות,
מאופרות
עד שכבר אי אפשר לראות אותן
כבר אי אפשר לראות.

מישהו לקח פטיש ודפק לנו את הצורה,
ואני לא יודעת כבר מה זה אומר להיות בחורה,
אין לי הגדרה,
חוץ מדברים מטופשים,
אני נוהגת חרא מסתבר,
וקונה מלא, זה ממלא בי ריגושים.

עד מתי? עד גיל 90 נמשיך לצבוע שורשים.
ונשרבב שפתיים,
כדי להרשים.

כן כן נשים נשים
שק של נחשים,

שזוחלות על גחונן,
מתיזות רעלן,
וארס,
והרס,
הרס עצמי,
מציף ת'מחשבה,
יורדות על הברכיים,
נואשות לאהבה
כוס אמא של חווה !
אני אומרת, כוס אמא של חווה….
כן יש לנו אותה אמא.
למרות הכל,
בשביל הפרוטוקול יכול להיות שאני מאומצת.
אני לא מתרצת,
אני רק חוצצת
ביני לבינה.
כי אותה אלוהים שנא,

והיא בסך הכל הייתה מוכרחה לאכול,
ותפוח לא משפיע הרבה כשעולים על המשקל.
ואם תשאל אותה למה,
אין תגובה.
ואנחנו לא מאשימות כי כולנו יודעות
מה זה אומר להיות רעבה.
מביטות על הצלחת בתקווה
שאנחנו שבעות.
אחח הרעב.

אני כל כך אמוציונאלית, סליחה,
אני פשוט לא רוצה שתראו אותי בוכה,
אני נבוכה.
סליחה.
זאת לא אשמתי שאני כל כך רגישה,
זה הוא שבר אותי ככה
אישה!

בסופו של דבר אם מודדים את זה על המאזניים,
נשים הן רק צרות.
הן פשוט מגיעות בכל מיני צורות.

צורות שמבפנים מתפרקות
ומבחוץ בונות גדרות.

שאיש לא יראה שהתפרקנו.
ואיך שהתרחקנו,
אחת מהשניה, ומעצמינו.
הופרדנו,
אני מהר,
אני מספיק יפה, יותר
יותר ממך,
יותר ממך,
כבר לא שומעת את קולך,
רק הד של משהו חסר.
אחותי!
אני קוראת לך.
אחותי! תי! תי! תי!……

אהובתי….
אישה שלי,
אני,
בתוך תוכי,
יודעת שגם את נזקקת לאחות.
שתיתן לך קצת כוחות.
להמשיך ולהיות בעלת משמעויות,
אחרות,
מסתם תמונה יפה על קיר.
מישהי שכך, תוכל לך, להזכיר,
שהקיר יכול להישבר,
ואת המסמר,
אפשר לדפוק בחזרה,
ותמונה תיפול ותישבר,
ונשמצינו תתאחה ותתחבר,
מכל החלקים שלנו המפוזרים באוויר,
ושוב יזרום ביננו דם.
ובנות אדם,
נשוב להיות,
ילדות קטנות,
בנות, יפות כל כך,
ואח
חיות.

כל הזכויות שמורות לנטע חצרוני

ולסיכום – שיר שמתאר את ההרגשה שלי באותו הערב כשניסיתי לרדוף אחרי הזנב שלי:

ומה ייצא לי מזה לשבת?

ובכן, גם כאן אנחנו מעניקים לכם את זכות הבחירה החופשית 🙂 שני גברים בני חיל – גם יפים וגם אופים מגישים לכם את הספציאליטה שלהם וכל שנותר לכם הוא להשמין מנחת… או מבראוניז 😛

בראוניז שוקולד-אגוזים-קפה של בעלי שיחיה

מבוסס על המתכון הזה מהבלוג המצוין "דברים בעלמה". הכנה קצת מורכבת אבל שווה כל ביס!

מצרכים:

350 גרם שוקולד מריר
200 גרם חמאה
חצי כוס שמנת מתוקה (32 או 38 אחוז אבל גם 15 אחוז יוצא נפלא!)
כוס וחצי סוכר
4 ביצים
2 כפות נס קפה מומסות במים חמים
כוס וחצי קמח
כפית וחצי אבקת אפייה
חצי כפית מלח
100 גרם אגוזי מלך

הכנה:

ממיסים בסיר שוקולד, סוכר, חמאה, ושמנת מתוקה.

מורידים מהאש, מצננים קצת, ומוסיפים ביצים וקפה. מערבבים עד שהתערובת אחידה.

מוסיפים קמח, מלח, אבקת אפייה ומערבבים.
מוסיפים את האגוזים לעוד בחישה- ושופכים לתבנית אינגליש קייק משומנת היטב.

אופים בתנור בחום של 180 מעלות.
בודקים עם קיסם את פנים הבראוניז ומוציאים מהתנור ברגע שהקיסם יוצא לח אבל לא רטוב.
מקררים במקרר למשך חצי שעה-שעה
מגישים קר.

בראוניז שוקולד קפואות למחצה של ערן (החמוד של אילן שיחיה)

בראוניז שנימוחות מיד בפה עם רשימת מצרכים מינימליסטית והכנה כל כך פשוטה!

מצרכים:

200 גרם שוקולד מריר
100 גרם חמאה (או תחליף לרגישים ללקטוז)
כוס סוכר
3 ביצים
כוס קמח

הכנה:

ממיסים על אש קטנה בסיר את השוקולד והחמאה. מערבבים היטב.

לאחר שהכל נמס מוסיפים כוס סוכר, מערבבים ומורידים מהאש.

מוסיפים את הביצים אחת אחת ומערבבים היטב אחר כל ביצה.
מוסיפים את הקמח וממשיכים לערבב עד לקבלת בלילה אחידה.

מחלקים ל2 תבניות "אינגליש קייק" משומנות בספריי שמן בטעם חמאה או קנולה, ומכניסים לתנור שחומם מראש ל180 מעלות.

אופים ל15-20 דקות ואחר כך מצננים ומכניסים למקפיא.
הכי טעים יוצא כשהבראוניז עוד קפואים ובמצב "אפוי מדיום".

בתיאבון!

—————————————————————————————————————————————————————–

ולסיום כמה הודעות חשובות:

הבלוג מרכין את ראשו לאות צער על סגירת פאב "הבורדל". לצערי, זהו קורבן ראשון לקדחת הג'נטריפיקציה שתוקפת את איזור העיר התחתית. מחירי השכירות עולים בצורה חדה ובעלי הבורדל לא יכלו להרשות לעצמם להמשיך לדור במקום בשל כך. נקווה שהם יחזרו ביוזמות חדשות ומפתיעות. יש לי הרגשה שזה יקרה!

הבלוג ממליץ בחום לקנות את האלבום המופלא של "צבי ונערי הליווי" – הרכב בראשות הזמר המוכשר צבי פטרקובסקי – שיצא לפני כחודש. ניתן לקנות עותק וירטואלי כאן או להגיע להופעה ביום חמישי הקרוב (בכל מקרה מומלץ) ולרכוש עותק הארד קופי – כלומר דיסק רגיל. ההופעה תתקיים בסטודיו הנמלה ברח' הנמל 39 בשעה 21.00. כאן תוכלו להירשם ולקבל יותר פרטים.

תעיפו מבט בתחנות התרבות שלי וצפו לפוסט הבא בסימן נוסטלגיה בחיפה.

אני רוצה להודות לכל האנשים שעזרו לי מאוד ובלעדיהם הפוסט הנוכחי לא היה רואה אור: בעלי שתרם את מתכון הבראוניז, ערן זבולון – ידיד טוב – שתרם את מתכוון הבראוניז שלו, לירון גרינברג – צלמת הבלוג החדשה – שצילמה, עזרה ותמכה ועזרה באכילת הבראוניז, אבלין סיגלוב שתרמה תמונות ונטע חצרוני שתרמה את שיריה.