חלק ראשון: בתוך החומות

"עולים בשדרות הציונות שהיו פעם שדרות האו"ם שהייתה פעם טריק אל-ג'בל, דרך ההר, שהיה פעם הר ללא דרך וללא שם, 'ויהיו עוד נסים ונפלאות, אני מבטיח'."
(מתוך "אמיל נשאר בואדי", מאת עדנה גורני)

Know our history, save our future – ציור קיר של Broken Fingaz מעלה שד' הציונות בואדי ניסנאס
התמונה נלקחה מהאתר של Broken Fingaz

שכונת ואדי ניסנאס وادي النسناس מתחילה היכן שנגמרת שכונת הדר ומסתיימת היכן שמפציעה העיר התחתית.
המילה ניסנאס نسناس פירושה נמיה בערבית.
כשיצאתי לחקור את ההיסטוריה של השכונה, עניין אותי לדעת מה מסמלת החיה נמייה. מצאתי המון איזכורים לאופי חזק, אומץ לא רגיל כנגד כוחות גדולים וחזקים ממנה, חברתיות ומשפחתיות וכמובן יופייה. עם זאת, היו גם איזכורים פחות חיוביים כמו טורפנות של חיות קטנות וגמישות שהיא מנצלת לעיתים לרעה.
אני לא יודעת איך התגלגל שמה של הנמייה לשכונה, אך ההשערה שלי היא שהואדי היה מלא בנמיות שחיו בו.
ניסיתי לחשוב על אופייה של השכונה ביחס לשמה וביחס לאופייה של הנמייה ועלו לי בראש כמה הקבלות מעניינות.
ואדי ניסנאס היא שכונה שורדת בזכות אומץ ליבה, אופייה הפתוח והחברתי וגמישותה המחשבתית.
מבין השכונות שאכתוב עליהן בפרויקט הזה (ואדי סאליב, העיר התחתית, חיפה אל עתיקה ועוד), ניתן לומר שואדי ניסנאס היא השוקקת והפעלתנית ביותר, המאויישת ביותר והמתויירת ביותר. ניתן לומר עם כמה סייגים שהיא סוג של סיפור הצלחה מבין השכונות המדוברות.
על פי ויקיפדיה השכונה הוקמה במהלך המאה ה 19 כשכונת פועלים פשוטה עם אוכלוסייה ערבית-נוצרית, לפני המלחמה ב 48' ושמרה בהמון מובנים על זהותה הערבית-נוצרית.
ב-22 באפריל 1948 כבשו כוחות "ההגנה" את חיפה הערבית. רוב תושביה הערבים של העיר עזבו אותה, אך כ-3,000 ערבים נותרו בעיר ורוכזו בואדי ניסנאס ובואדי סאליב‏.
עבד עאבדי, פסל וצייר חיפאי המתגורר בואדי ניסנאס, נזכר כילד באותו יום גורלי שבו עזבו הוא ומשפחתו את חיפה:
"אני אציין שב 22 לאפריל ב 1948 יצאנו את העיר מתוך אילוץ בתוך כוונה לחזור בעוד שבוע אך למעשה חזרתי עם משפחתי בסוף שנות החמישים, אחרי גלות בארצות ערב ואני יודע שהרבה ערבים חיפאים אוכלסו בעל כורחם בתוך ואדי ניסנאס. השכונה הזו הייתה מסוגרת, במצור כביכול והיציאה ממנה הייתה קשורה ברשיון, אישור תנועה. האוכלוסייה הזו (הערבית, נ.ס) סבלה מ 48' עד 65' ממשטר צבאי. כאן (בואדי ניסנאס, נ.ס) היה משטר צבאי כשנה."
עוד תוכלו לקרוא על סיפור עקירתו של עבד עאבדי ומשפחתו ועל שיבתם במאמר הזה וגם להתוודע לעשייתו באופן כללי יותר באתרו האישי.

עבד עאבדי "חיפה אפריל 1948"

עד 48' היו רוב תושבי השכונה ערבים נוצרים, אך במהלך השנים ועם חילופי האוכלוסייה הפכו המוסלמים לרוב. עובדה שלא הרבה יודעים ולא הרבה מדברים עליה היא שלפני ואחרי 48' התגוררו יהודים בשכנות לערבים בשכונה. למעשה, בתקופות מסוימות הם היוו כ 70% מתושבי השכונה. היחסים היו טובים מאוד בדרך כלל.
פאוזי הנאדי, בעל חנות ומסעדת הדגים "פאוזי דגים" ותושב הואדי רוב חייו, נזכר באורחות החיים בואדי בתקופת ילדותו:
"אנשים – ערבים ויהודים – גרו פה דלת מול דלת. הייתה שכנות מאוד טובה. עד היום אני בקשר עם חברים יהודים מילדותי. באיזשהו שלב שלב היהודים התחילו לצאת מהואדי ועברו לקרית אליעזר ולקריות. גם היום גרים פה מעט יהודים. הרחבה הזו חדשה (באמצע השוק, רח' יוחנן הקדוש, נדימה ופאוזי, נ.ס). כשהייתי קטן זה היה השוק. היו בסטות קטנות ודוכנים. כל אחד בשוק מכר ירק או פרי אחד בלבד כדי שלא תהיה תחרות וכולם יוכלו להתפרנס. הייתה אחווה הדדית. אנשים חיו פה בשקט ושלום וכל אחד הכיר את השני. היו פה המון עירקים (יהודים ממוצא עירקי, נ.ס) שהיו להם חנויות בגדים ודגים. פלאחים יהודים היו מגיעים עם בננות מכפר גלים ובכלל. איפה שהשוק נמצא עכשיו היו חנויות של בשר, חנויות של עופות, חנויות של דגים. כמעט כל החנויות היו שייכות ליהודים שגרו בואדי ועבדו בו עד שנפטרו. היום רוב הסוחרים הם מהכפרים ולא גרים בואדי. רק אני, נדימה ו-ואליד הספר נשארנו כאן. זה נהיה כלבו, איזור מסחר ולא איזשהי שכונה שיתופית מבחינת המסחר.
תמיד הייתה פה אחווה בין יהודים לערבים. בחגים ביקרנו אחד את השני. בצאת פסח, כשהיהודים כבר יכלו לאכול חמץ, היינו שולחים להם עם הילדים מאפים ואוכל עם בצק וחיטה. והם עשו להיפך בחגים שלנו. היום לצערי כבר אין את זה, אבל עדיין כולם מכירים את כולם בשכונה ויש אירועים חברתיים מידי פעם."

רחוב יוחנן הקדוש, אמצע השוק. כאן, מספר פאוזי, ברחבה הזו היה בעבר השוק האמיתי.

פסטיבל "החג של החגים" שעליו דיברנו בפוסט הקודם, נערך כמעט אך ורק בתוך גבולות השכונה. בשנותיו הראשונות של הפסטיבל הותווה בסימטאות השכונה "מסלול האמנות", ובו הציגו אמנים מיצירותיהם. חלק מהיצירות נותרו בין הבתים באורח קבע כל השנה וניתן היה להנות מהן גם ביומיום שמעבר לתקופת הפסטיבל. כיום ישנן גלריות שמוקמות לצורך הפסטיבל ותערוכות בבית הגפן אשר נפתחות עם הפסטיבל, אך אין את הנוכחות הפיזית, הסביבתית שהייתה בעבר בשכונה. ישנה גם התנגדות של חלק מהתושבים לקיום הפסטיבל בשכונה והם דורשים שיוציאו את הפסטיבל מואדי ניסנאס.
י', צעירה שעבדה בבית הגפן בעבר מספרת על ימיו הראשונים של הפסטיבל ועל ההתנגדות של חלק מהתושבים אליו עם חלוף השנים:
"מספרים שזה התחיל בתור פסטיבל מאוד קטן אבל הוא נהיה מאוד המוני. מדובר על עשרות אלפי אנשים שבאים לקנות קובה ופטייר. אני יכולה להגיד שממש בהתחלה היו מציבים פסלים ותמונות והתושבים היו שומרים על העבודות. כל ההצבה נעשתה בשיתוף עם התושבים. היה משהו שצמח מהמקום עצמו. עדיין עיריית חיפה ארגנה את הפסטיבל והיו הצהרות קלישאתיות אבל היה משהו אורגני שצמח מלמטה. לדעתי ההתנגדות לפסטיבל בקרב התושבים נובעת מכך שהתושבים לא שותפים יותר. הבלאגן, הבידוק הבטחוני של התושבים בכניסה לביתם בכל פעם שמתקיימים האירועים והעובדה שהואדי מוזנח כל ימות השנה ולא נעשה בו שימור מבנים, הם חלק מהגורמים."

מדרגות מרחוב שדרות הציונות אל תוך השוק. צילום: דני קליך

עד כאן על העבר של ואדי ניסנאס ופסטיבל "החג של החגים".
בחלקים הבאים של "בראשית" נדבר על העיר התחתית, חיפה אל עתיקה, ואדי סאליב ועוד.
הישארו איתנו!

"קשה להשתדל להיות ערבי טוב, ביחוד כשאתה לא יודע בדיוק מה זה ערבי טוב. הרבה יהודים חושבים שערבי טוב הוא ערבי מת. איך אפשר להשתדל יום-יום להיות מת?"
(מתוך "חצוצרה בואדי", מאת סמי מיכאל)