(במקום הקדמה)

ואדי / כרמית רוזן

יוֹתֵר מִתָּמִיד וָאדִי נִיסְנַאס עַכְשָׁו
אוֹתֶנְטִי
עַל קִירוֹת הַבָּתִים לוּחוֹת מִתְלֵה הָעִירִיָּה חוֹגְגִים דּוּ-קִיּוּם
שָׁרִיר, פּוֹאֶטִי: רוֹנִי סֹמֶק עַל חַוָּאגָ'ה
בְּיַאלִיק, שְׁמֵי בַּגְדַד
לסַמִּי מִיכָאֵל
וּמְשׁוֹרֶרֶת יְחִידָה, נִידָאא ח'וּרִי

כְּמוֹ לַבָּנֶה צְחוֹרָה לְמִמְכָּר בַּפִּנָּה, מְגָ'דָרָה בְּקֻפְסָאוֹת,
זַעְתַּר עֲבוֹדַת יָד מְעֻרְבָּב בְּשֶׁמֶן זַיִת מִבַּקְבּוּקִים שֶׁל קוֹקָה-קוֹלָה
גַּם אֶפְשָׁר לִקְנוֹת

אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אֶמִיל חַבִּיבִּי, נִתְקֶלֶת
בְּשִׁיר שֶׁל אֵהוּד מָנוֹר

וְעוֹצֶרֶת. מִבַּעַד לְשִׁמְשַׁת מְכוֹנִית עַל מִדְרָכָה
(אֵין מָקוֹם אַחֵר) מִסְתַּנֶּנֶת
שׁוּרָה שֶׁל מַחְמוּד דַּרְוִישׁ:
'יָבוֹאוּ עוֹד בַּרְבָּרִים'.

רונה שחר – שמן על בד 203×156 ס״מ – 2010

כבר עשרים ואחת שנים מתקיים בחיפה פסטיבל "החג של החגים".
הפסטיבל הוא גולת הכותרת העומדת במרכזו של נושא הדו-קיום, גאוותה הגדולה של עיריית חיפה.
מרבית פעילויות הפסטיבל מתקיימות בשכונת ואדי ניסנאס ששמרה על צביונה הערבי עוד לפני קום המדינה.
את הפסטיבל מארגנים יחדיו עיריית חיפה, בית הגפן ו-ועד תושבי ואדי ניסנאס.
יותר משני עשורים מתקיים הפסטיבל והדעה הרווחת בציבור היא שהוא מהווה ביטוי לאופייה של חיפה כעיר בעלת אוכלוסייה מעורבת, שבה חיים במשותף בני כל הדתות, ונועד לקדם דו-קיום וסובלנות ביניהם.
האמנם משקף הפסטיבל את מה שקורה בפועל בחיפה בתחום השותפות בין הנוצרים, היהודים והמוסלמים? או, בואו נקרא לילד בשמו האמיתי, בין היהודים לערבים? האם הצליח הפסטיבל ולו במעט, לקדם את השיח הערבי-יהודי בעיר? האם יש מעבר לדוכני האוכל "האותנטיים" ולמופעי המוסיקה העממית? מעבר לתערוכה המסורתית שהמעמד מחייב, שנפתחת כל שנה בבית הגפן?

גיל עשרים ואחת הוא גיל חשוב.
גיל שבו הבטיחו לנו שנגיע לירח.
זה גם הגיל שאפשר ואולי כדאי להתחיל לקחת אחריות על החיים שלך בתור בוגר.
זה זמן לחשבון נפש ולהערכה מחודשת של מטרות הפסטיבל, השגיו וכשלונותיו, מסקנות ולקחים לעתיד.

אנחנו שומעים הרבה את קברניטי העיר חיפה ובראשם ראש העיריה, מדברים על דו-קיום בחיפה ומתפארים בפסטיבל.
לפני שנתיים אמר יונה יהב: "חיפה היא עיר השלום. את מסורת השלום בחיפה הניח חסן שוקרי ראש העיר הראשון של חיפה לפני קרוב למאה שנים. איש אמיץ ומנהיג דגול שקבע את הדרך בה אנו בחיפה צועדים עד היום. בעוד כשבועיים יפתחו כאן בחיפה אירועי ה"חג של החגים". כחצי מיליון איש יהודים וערבים, מקומיים ותיירים משתתפים בכל שנה באירועי החג הייחודי הזה שנחוג רק בחיפה ובו מצוינים יחדיו: הרמדאן, חנוכה וקריסמס. אלו החוגגים אתנו מצדיעים לסגנון החיים ומביעים הזדהות עם השלום ודרך החיים שעבורנו היא כל כך טבעית ואני שואל את עצמי איפה טעינו? מדוע לא הצלחנו עדיין להדביק את המזרח תיכון והעולם בדרך שעבורנו בחיפה, היא המובן מאליו …דרך השלום".

האמנם זהו המובן מאליו?

אירועי הקיץ האחרון עדיין חקוקים אצל כולנו.
זכרון ההפגנה הגדולה והאלימה במרכז הכרמל שבה השתתפו כמה מאות, אם לא קרוב לאלף, מפגינים משני הצדדים – שמאל וימין, עדיין מהדהד, ועשרות פצועים ועצורים עדיין מלקקים את פצעיהם. ההפגנה הייתה טראומטית במידה רבה, שכן רוב המפגינים הגיעו בהסעה מחוץ לחיפה ו"כבשו" את המגרש הביתי של חיפאים רבים שלא מורגלים לעימותים אלימים בעירם, בייחוד לא באיזור הכרמל.
גם ביטול הופעתה של הזמרת רונה קינן בחיפה בגלל איומים על חייה זכור לרבים. הזמרת, שהייתה אמורה להופיע בשוק הטורקי במסגרת אירועי העירייה, נאלצה לבטל את הופעתה בעקבות האיומים. האיומים התקבלו לאחר שהופץ ברשת שהזמרת הביעה הזדהות עם אמהות של מחבלים, וקושר לכך פרסום ישן עליה, אף שהפריכה אותו בעבר. שי גבסו החליף את קינן על הבמה. האמירה של ראש העיר, יונה יהב: "ההסתה הפרועה של קיצונים משני הצדדים גבתה מחיר כבד מהדמוקרטיה הישראלית", נתפסה כתמוהה במקצת מכיון שרק גורמים קיצוניים מצד אחד גרמו לביטול ההופעה.

בפרויקט מיוחד של הבלוג לכבוד עשרים ואחת שנים של פסטיבל החג של החגים, החלטנו לצאת ולבדוק בשטח מה אומר בעצם המושג "דו-קיום", מה יש מאחוריו באמת ומה חושב הרוב הדומם שקולו לא נשמע בדרך כלל.
יצאנו לשטח, ערכנו ראיונות עומק עם אנשים שונים ממגוון עיסוקים, זרמים ומקומות מגורים. חקרנו את ההיסטוריה הילידית של העיר חיפה, את שכונותיה המיושבות בערבים וביהודים ואת תולדות הפסטיבל. הפרויקט הזה מורכב משלושה חלקים כרונולוגיים: עבר, הווה ועתיד.

בוריס סבירסקי – "זיכרונות מבת-גלים – 1" (תצלום זה אינו אילוסטרציה)

"אני סולדת מהמילה דו-קיום. חיפה היא עיר די בורגנית. גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה סוציואקונומית. כל מה שקורה כאן מבחינת דיבור ערבי-יהודי, קורה By default. הוא לא קורה בגלל ערכים."
(י', צעירה שהתגוררה שנים רבות בחיפה עד לפני כחצי שנה)

כשהייתי בת שש-עשרה, ב 94', שנה לאחר היווסדו של פסטיבל "החג של החגים", הוזמן התיכון שבו למדתי ליום מיוחד בבית הגפן. באותו יום, היינו אמורים להיפגש עם בני נוער בגילנו, ערבים, ולהכיר אותם, לשוחח איתם.
למרות התודעה הפוליטית הדי מפותחת שהייתה לי (יחסית לתלמידת תיכון), עניינו אותי אז דברים אחרים לגמרי כמו החבר הטרי מירושלים והעיר הגדולה, הלוא היא תל אביב. אז רקמתי תוכנית סודית-סודית, כי ראיתי ביום הזה קרדום לחפור בו.
התוכנית הייתה כך: לספר להורים שלוקחים אותנו במסגרת מגמה ספרותית לתל אביב, לסיור של ספרות ותיאטרון. לא להזכיר דבר על בית הגפן. לבלות את היום עם החבר בתל אביב לחזור בערב כאילו דבר לא קרה.
ואכן, נשמעתי משכנעת ביותר ולא עוררתי את החשד הקל שבקלים. יצאתי לתל אביב בבוקר ברכבת, פגשתי את אהובי וביחד חרשנו את תל אביב. אפילו שרשרת הוא קנה לי. והייתי מאושרת עד השמיים. לא הייתי מודעת לדרמה שהתחוללה באותן שעות מתוקות מיין גנוב (לא היו אז פלאפונים, להזכירכם).
מסתבר שכמוני חשבו עוד חמישה עשר ילדים וגם הם לא הגיעו לבית הגפן.
המורים התחילו לעשות טלפונים והגיעו אל הוריי.
המסכנים נלחצו וחיפשו אותי כמו משוגעים. חשבו אפילו להתקשר למשטרה. המורים לקחו את הידיד הכי טוב שלי ל"חקירה" ואני חייבת לומר שהוא עמד בה די יפה, אך בסוף כשלא הרפו, הסגיר את תוכניתי. כך שבשנייה שרגלי דרכה על מפתן הבית, גורלי כבר נחרץ.
כמובן שחטפתי ריתוק, הייתי צריכה להתנצל בפני כל המעורבים, לרבות המורה לספרות שהערצתי ובושתי ונכלמתי במעשיי.

יותר מאוחר כשקצת החכמתי, הבנתי שפיספסתי הזדמנות כמעט יחידה לפגוש בני נוער ערבים בגילי.
בתור נערה שגדלה במרומי הכרמל החיפאי, לא פגשתי יותר מידי ערבים. ההיכרות שלי איתם הסתכמה בבעלי החומוסיות והמסעדות המזרחיות שבהם אכלנו בתור משפחה, הסוחרים בואדי ניסנאס ולעיתים בשוק תלפיות, שאליהם התלוויתי לקניות עם אבי וזהו בערך.
למרות שחיפה היא עיר מעורבת ויש דו-קיום, אני ושאר חבריי בכרמל לא ממש הרגשנו את זה.
באוניברסיטה היו כבר יותר הזדמנויות.
התיידדתי עם כמה אנשים, חלקם חיפאים וחלקם לא, ועם כולם, למרות הנושאים המשותפים כמו לימודים, ותחומי עניין קרובים, היה איזשהו ריחוק בסופו של דבר. מין ריחוק שלא מאפשר לך ולצד השני להיפתח עד הסוף, להגיד כל מה שחושבים.
כשכן עלה הנושא הפוליטי, אז הוא הגיע בצורה לא מווסתת. לפעמים אני רציתי לדבר עליו והצד השני העדיף שלא, ולפעמים הצד השני דווקא רצה להשמיע, אבל אני נבהלתי מהדברים שנתפסו אצלי כהתקפות, האשמות, ולא כרצון לחלוק מה עובר על אדם בסיטואציה כזו מורכבת:
להיות אזרח ערבי במדינה יהודית.

וזהו.
אחרי האוניברסיטה רציתי להיפגש, רציתי לדבר, אבל לא מצאתי מסגרת ממסדית בחיפה שבה יכולתי להשתתף.
כשפניתי לבית הגפן גיליתי שהמפגשים המאורגנים שלהם הם רק בשביל תיכוניסטים וסטודנטים. ומה איתי?
אישה באמצע החיים, עם עבודה, בעל וכלב, קצת תחומי פנאי. האם לאנשים כמוני אין צורך לאפשר מפגש אמיתי עם "הצד השני"?
רק כשהתחלתי להסתובב בשכונת הדר, בעיר התחתית ובואדי ניסנאס מעבר לרק קניות ומסעדות, התחלתי להכיר אנשים באמת. לא היה מפתיע לגלות שמעבר למסיכות ולסטריאוטיפים כולנו אותו הדבר. רוצים להגשים את עצמנו, לאהוב, צריכים ביטחון רגשי, כלכלי ומדיני. אבל תמיד ברקע את העניין הפוליטי. ואותו רציתי קצת לפתוח בפרויקט הזה.

זו הפעם הראשונה שאני הולכת למשימה עיתונאית בנושא כל כך מורכב, רגיש וטעון.
הלכתי עם המון חששות ואני רוצה לומר שכל מי שפניתי אליו בנושא, הסכים לדבר ברצון (חלקם בעילום שם וחלקם לא) וזכיתי להכנסת אורחים נפלאה. אנשים הכניסו אותי לביתם ולליבם. דיברו על מה שכואב להם, על מה שמשמח אותם. על החששות והפחדים, על החלומות והתקוות. כשצפיתי בסרט "ערבים רוקדים" של הבמאי ערן ריקליס, שמבוסס על ספריו של סייד קשוע, הזלתי הרבה דמעות.
פתאום הסרט הזה, וסרטים אחרים בנושא שצפיתי בהם בעבר, לא נראו לי תאורטיים. יכולתי לשים במקום הדמות הראשית את כל האנשים שהכרתי, גם הכרות ממזמן וגם בתקופה האחרונה.
אני לעולם לא אבין בצורה מלאה את החוויה הזו של להיות אזרח ערבי בישראל ואפילו בחיפה. אבל רציתי להיות לאנשים האלו לפה ולהשמיע את המחשבות, התהיות והתובנות שהם חלקו איתי.

הטריילר של "ערבים רוקדים" – הסרט הרבה יותר טוב. מומלץ לראות!

"נעמה, גם אנחנו בעצם חיינו פה, בעיר הזאת, בזה שאנחנו יוצרים לעצמנו אי של שלווה יחסית – אנחנו בוראים מציאות וזה לא מעט. תל אביב היא רק אשליה. היא יותר מדי הומוגנית והערבים שם לא דומים לערבים פה. הם סגורים באיזה גטו."
(מ', תל אביבית בעבר וחיפאית בהווה)

אז מה יהיה בפרויקט?
ראשית, תובא הקדמה היסטורית על חיפה שחלקנו לא מכירים, וסיפורה מזוית אחרת.
תוכלו לקרוא על סיפורי ילדות והתבגרות בצילם של אירועים המשותפים לשני העמים.
נחשוף מה נעשה בתוך המערכת הממסדית בתחום יחסי ערבים-יהודים ומחוץ למערכת הממסדית.
נציג את המרקם הייחודי של הקהילה והעסקים הקטנים אשר נמצאים בשכונות המעורבות והערביות. ויהיו עוד דברים שלא דובר בהם כמעט בתקשורת המיינסטרימית.

כל שבוע תפורסמנה כתבות שחושפות רבדים נוספים בחיפה.
אנשים ומקומות מעניינים שאולי לא הכרתם וכמובן המלצות על מקומות של תרבות ואוכל, כי אי אפשר בלי הפינה הזאת אצלנו בבלוג.
אז תעקבו כי בשבוע הקרוב ייצא החלק הראשון של הפרויקט שייקח אתכם למסע בעבר של חיפה 🙂

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל האנשים הטובים שעזרו לי בפרויקט, שפתחו בפניי את ביתם וליבם, שקישרו אותי עם מקומות, נתנו לי השראה ותמכו בי רגשית . רשימה חלקית ביותר: אלכס סובול לביא (בעלי), רונה שחר, איל פרידלנדר, בוריס סבירסקי, כרמית רוזן, יעקב סבן, רמזי ויוסי מ"גן המלך", מירב בן נון, טליה ביקסון, ערן ריקליס, סייד קשוע, נטלי לוין, דני קליך, אמיר באלאן ומשפחתו, עבד עאבדי, אורי וולטמן, קהילת "יד ביד", רוית שטוסל, בועז רפאלי, ליבי קסל, פאוזי מ"פאוזי דגים", פלאפל ג'ורג', אמנון באום, עמית נויפלד.
אם יש מישהו ששכחתי, אני מתנצלת מראש.