מצב טיסה או בחזרה לירוק בקבוק – מחשבות בעקבות פולין

"כשיעלה היום
שבו נשוב אל הפשוט"
(ביום שיפלו הכוכבים, מילים: קובי אוז)

שבוע מאז שחזרתי לחיפה.
שבוע שאני מתלבטת איך לחלוק איתכם הקוראים את המחשבות שלי, את המסקנות שלי.
זה יישמע מוגזם לומר שחזרתי בן אדם אחר מפולין. זה כנראה מוגזם לומר. אבל ככה אני מרגישה. ככה.
לא, זו לא הייתה חופשה מהסוג הזה שאתם חושבים.
לא אנדרטאות, לא מחנות, לא בתי קברות. בקושי כמה מוזיאונים וגם זה בקטנה.

אז מה חיפשתי בפולין?
ובכן, אני כן רבע פולניה אם רוצים להיות ממש נדיבים (לבוב והסביבה – כיום אוקראינה).
עניין אותי לדעת מה יש שם היום.
כי הדיבור היה עד עכשיו שפולין זה מחנות ואושוויץ וריח של מוות שעולה מאדמת טחב מלאה בעצים גבוהים ודקים.
אני רציתי לדעת מה קורה עכשיו בפולין. איך אנשים חיים שם היום.

החלטתי קצת לחפור.
גיליתי שוורשה היא עיר מאוד תוססת, היפסטרית כזו, מאוד ברלין טרום גילויה. וקרקוב אפילו עוד יותר.
פסטיבל האוכל הפולני שהיה כאן בדצמבר האחרון עוד יותר שכנע אותי שיש כאן משהו.
ומה שהכי הכריע את הכף היה הפאקינג כרטיסים הכי זולים בעולם שמצאתי לוורשה.
נוסעים, אמרתי. נוסעים, אמר החצי השני שלי.
נסענו.

נהנים עם המארח שלנו בוורשה – קז'ישטוף

נהננו. בגדול.
וורשה עיר מדהימה. באמת מאוד ברלינאית ברוח שלה. ובקרקוב לא היינו בסוף אבל כן נסענו לגדנסק השווה ביותר.
זה היה די ברור שנהנה. מזג אויר טוב, תרבות, אוכל טעים, אנשים נחמדים, נופים מדהימים.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
כלומר, כן רציתי לדבר על זה אבל גם על דברים אחרים.
דברים שנוגעים לחיים שלנו כאן במרחב הישראלי, החיפאי.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המרחב העצום שקיים בוורשה.
וורשה עיר מאוד מרווחת ובנויה בצורה מונומנטלית – שרידים של בניית מונומנטים סובייטית בימים עברו.
המדרכות רחבות ויש שפע של מקום לכולם: הולכי רגל, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, חשמליות ועוד.
בהתחלה הפחיד אותי כל הגודל והמרחבים האלו.
"עד שאגיע לאן שאני רוצה להגיע, כבר יירד הערב" חשבתי לעצמי.
אבל מהר מאוד התרגלתי.
אז כן – מרחב בנוי ממרחקים וגם מזמן.
כשאתה תייר ובחופש – הרבה יותר טבעי וכיף ללכת ממקום למקום.
אבל איך תושבי העיר מסתדרים עם הזמן שלהם וגם איך הם לא משתעממים?
אם יש דבר שהפולנים עושים והרבה ממנו הוא הליכה.
ללכת ממקום למקום במשך חצי שעה או שעה זה משהו מאוד בשגרה.
וכשממהרים – לוקחים אופניים.
תחי פולין השטוחה.
חוץ מכמה ערים בקצוות, פולין שטוחה וירוקה לחלוטין.

חווית חיי הרחוב בוורשה מאוד נעימה וזורמת.
שבילי אופניים יש באופן סדיר ורצוף ויש מקום בשפע להולכי רגל.
בכל שני מטרים, גם באיזורי מגורים מובהקים, פזורים קיוסקים קטנים, ירקניות חמודות וזולות, בתי קפה מעוצבים, חנויות אלכוהול, ג'בקות (חנויות הטסקו הקטנות של וורשה – חנויות נוחיות עם לוגו של קרפדה מתוקה). זה מבטיח הליכה נעימה ומעניינת ברחוב וגם פרנסה בכבוד לעצמאים קטנים, זעיר בורגנים (זוכרים? עלייה רביעית וחמישית מפולין, הבורגנים שהפכו להיות החנוונים ברחוב שלכם).
קחו את האיזורים התוססים של העיר התחתית ואת הדר. וגם את הרחוב הראשי של מרכז הכרמל – שד' הנשיא.
עכשיו דמיינו שככה – במינון זה או אחר – נראים כמעט כל הרחובות בחיפה. לא יותר נחמד ככה?
עם חוקי עזר עירוניים שנאכפים ביעילות, זה אפילו לא יהווה מטרד אחרי 23:00.

עוד משהו ששמתי לב אליו בוורשה הוא שיש הרבה פחות רעש ממה שניתן לצפות.
כלומר, יש חיים. שומעים אנשים מדברים וצוחקים, רעש של אוטובוסים עוצרים וחשמליות ממשיכות לדרכן. צליל של רשרוש שקית מלאה בפירות יער שנקנו זה עתה בירקניה קרובה. אבל הצפירות הרמות, הצעקות של העוברים והשבים – לא קיימות כאן.
אולי זה הירוק של הגינות והגנים שנמצאים כאן בכל פינה שמרגיע את האנשים. אולי זה הנהר שחוצה את העיר והמזרקות. אולי העובדה שבכל איזור בעיר הזו יש פארק עצום עם אגמים ונחלים, סנאים וברווזים וארמונות יפים. הטבע בהתגלמותו.
אותי זה מאוד הרגיע.

כן. אני יודעת. אנחנו מדינה חמה במזרח התיכון ואין לנו הרבה מים. צריך לחסוך.
בכל זאת, בהשקעה לא גדולה הצליחו לעשות יופי של בריכות ליד מוזיאון תל אביב ובקרית ספר וזה בתל אביב.
ללא ספק עיר פחות ירוקה ופחות צפונית מחיפה.
יש כאן פארקים וגנים אבל אין בהם צל.
הצללה באופן כללי היא נושא כאוב בישראל ובחיפה בפרט.
לוקח הרבה זמן עד שעצים צומחים ונותנים צל – אבל אם לא נשתול אותם זה לא יקרה לעולם.
בינתיים אפשר להשתמש בצילוניות, בסככות, בסוכות גפנים.

הפולנים קונים ליד הבית ומעט.
כל יומיים שלושה הם יוצאים עם סל וקונים פירות, ירקות, כמה ממרחים ולחם.
כשמבשלים בבית פשוט מנצלים את ה High season של מה שזול. למשל עכשיו – עגבניות.
המארח שלנו הכין לנו פסטה עם רוטב ראגו של עגבניות, שלל ירקות אחרים ונתחי עוף. על זה פיזר קצת גבינה. היה טעים.
האוכל זול, מגוון ואיכותו טובה מאוד.
כל מה שאכלנו היה נפלא. מהאוכל המוכן במכולת, דרך אוכל רחוב פושטי וכלה בביסטרואים ומסעדות שף.
בתי הקפה, הפאבים והמסעדות מעוצבים לתפארת.
בסושי בר הקטן שנמצא כמה רחובות מאיפה שגרנו תלו אוריגמי של עגורים שמילא את כל חלל המסעדה.
לכאורה דבר פשוט ובעלות מינימלית שמשנה כל כך הרבה.

מלמעלה עם כיוון השעון: ארוחת בוקר פולנית שנקנתה בג'בקה, הגרסה השווה יותר לרגל קרושה וזה אשכרה טעים! עוגת Death by chocolate מהמקס ברנר המקומי והמוצלח יותר – Wedel ופירוגי (הכיסונים הפולנים) עם שלל מילויים.

שני מקומות שאכלנו בהם – אחד בוורשה ואחד בגדנסק – הרשימו אותי במיוחד.
האחד בשם Warszawa Wschodnia נמצא באיזור הסוהו ברובע פראגה – העיר התחתית של וורשה. זו מסעדה מפונפנת ויוקרתית שמחולקת לשני איזורים. באיזור אחד יש את היכל הסועדים ובאיזור השני בר ענק בצורת ריבוע ובמרכזו המטבח. מי שמתיישב על הבר יכול לראות כיצד מכינים את האוכל שלו ויכול גם לאכול את העסקית המשתנה של אותו יום ב 25 שקלים בלבד. אכלנו מרק גספאצ'ו, דג קוד מטוגן עם פירורים ותפוחי אדמה ועוגית שוקולד מתובלת לקינוח. היה מעולה והשירות אצילי לחלוטין.

השני הוא Bistro Pobite Gary בגדנסק שממוקם קרוב לבית מארחנו – שכונה שנחשבת בערך לרוממה הישנה ויש בה מקום מגניב שכזה. העיצוב מאוד הזכיר לי את הוניה וארוחות הבוקר שהם מגישים נראות, ובכן, אם הייתה ארוחת בוקר בוניה – כך היא הייתה נראית.
אכלנו שם גם בערב ומיותר לציין שהיה מעולה. גם כאן השירות היה מצוין.

חיי התרבות וחיי הלילה תוססים בוורשה.
הגענו לגלריה שמאוד הזכירה לנו את האגף – V9 שמה.
בדיוק נפתחה שם תערוכת ציורים – יותר שרבוטים וקריקטורות – בהשראת חופשה בקורסיקה מלפני שנה.
מסתבר שאת הכסף לחופשה תרמה סבתו של האמן וכל הרווחים מהתערוכה יילכו לעזור לאנשים מבוגרים.
אני אוהבת את המחזוריות שיש כאן.
היינו באיזור הסוהו כמו שציינתי קודם והלכנו למוזיאון הניאון – מוזיאון קטן ומתוק.
במוזיאון ישנו אוסף הכי גדול בעולם של שלטי ניאון עם הסברים ורקע לתופעה.
בתחום חיי הלילה החדשה הגדולה כאן היא:
מסתבר שהפולנים אוהבים לשבת לבד בחושך.
בילוי נפוץ מאוד הוא לקנות את הבירות והאלכוהול שלך באחת מאלפי חנויות האלכוהול הפתוחות 24/7 בעיר ולהגיע לשפת נהר הויסלה, קרוב לאיצטדיון המרשים של העיר. שם יושבות חבורות חבורות על החול עם שמיכות שהביאו מהבית וחלקן אף מבעירות מדורות.
למי שבכל זאת לא רוצה לשבת בחושך, מציעה וורשה את בתי הקפה והפאבים ההיפסטרים למדי עם אלכוהול זול בשני שליש מזה שבארץ.

גלרית האגף הפולנית – V9 ושני הציורים שרכשנו כדי לעודד את היצירה המקומית 🙂

אניה וגרושקה, שתי החברות החמודות של קז'ישטוף שעשו לנו סיבוב חיי לילה ודוגמאות לפאבים ומועדוני לילה

פולין היא מדינה שאפשר לראות בה שרידים של התקופה הסובייטית.
היא לא כל כך מתקדמת כמו גרמניה, שבדיה או אנגליה ויש בזה גם טוב.
משיחות עם אנשים נמסר לנו שדווקא הפתיחה אל המערב ואל הקפיטליזם לא כל כך רצויה מבחינת האזרח הקטן.
ועדיין יש כאן הרבה מחשבה על התושבים.
כרטיסים לאוטובוס, לטראם או למטרו אפשר לקנות בקיוסקים, במכונות שצמודות לתחנות ועוד.
פחי אשפה יש כאן כל שני מטר בערך ועצים שנותנים את צילם באופן רצוף וחכם.
השירות מסביר פנים וסבלני וגם אם אין זמן וממהרים – כולם מנומסים ומכבדים את המרחב ואת המקום של האחר.

בוודאי שאורח לרגע לא רואה את החסרונות אך לדעתי יש הרבה מה לקחת מפולין.

ובחזרה לירוק בקבוק – ירוק עצי המחט והברוש הארץ ישראלי.

כשנחתנו בארץ אמרתי לחצי השני שלי: "בא לי להתקשר להורים שלי ולהחזיר את הטלפון למצב טיסה בחזרה".
כל השהות שלנו בפולין שמנו את הסמרטפונים שלנו על מצב טיסה.
מצב טיסה אומר שהשיבר סגור – אין יוצא ואין בא.
אין שיחות טלפון ואין סמסים.
אינטרנט לקחנו מרשתות אלחוטיות מזדמנות.
למרות שהיינו בפייסבוק כמה שעות ביום – היה משהו כל כך משחרר במצב הטיסה הזה.
אני חושבת ששכחנו מה זה להתנתק.
אני לפחות שכחתי.

בעולם שלנו ובמיוחד בישראל הלחוצה במיוחד, אנחנו נדרשים להיות זמינים כל הזמן.
אחרי שלוש שנים שבמהלכן לא יצאתי לחוצלארץ הרגשתי שחוקה ומקולקלת.
עכשיו, אחרי שבוע בלבד, מילאתי את המצברים ואני רגועה בצורה פלאית.
צריך לחוקק חוק מדינה שכל אזרח ישראלי יהיה זכאי לחופשה בת שבוע בחוצלארץ.
התנאים במדינה הזו לא מאפשרים מציאות נסבלת אחרת.

אני לוקחת איתי את הפשטות, החשיבות של הטבע בחיי ואת הניתוק.
כל כמה ימים אני צועדת ברחוב שלי וקונה כמויות קטנות של אוכל שיספיק ליומיים.
אני עושה סנדוויצ'ים קטנים ואוכלת עם בעלי בגן הקטן ליד ביתנו.
אני מכירה בערכם של חברים טובים, תרבות מקומית משובחת ובישול ביתי.
מציעה לכם לעשות כמוני ומידי פעם, כשאף אחד לא שם לב – תעברו למצב טיסה לכמה שעות.
זה כיף כמו לעבור ליד המראה ולעשות פרצופים מצחיקים.

תודה לאלכס – האיש שאתי – שסבל אותי כל החופשה 😉
לדני ששמרה על מאנץ' – כלבנו היקר.
להוריי ששמרו על האוטו.
למארחים המקסימים שלנו בפולין – קז'ישטוף וג'קוב ולחברים שלהם הנפלאים.
תודה לויזאייר שהביאו והחזירו אותנו בשלום.
תודה לקרן וקסנר שבלעדיה כנראה הנסיעה הזו הייתה הרבה פחות כיפית.
תודה לכם על כל העצות איפה לאכול ואיפה לבקר.