עיר בגשם – פוסט חג מולד וערב השנה החדשה

"באור ובגשם העיר מסורקת.
היפה באמת – היא תמיד ביישנית.
אלך נא היום, עם בתי הצוחקת,
בין כל הדברים שנולדו שנית." (נתן אלתרמן, "שדרות בגשם" מתוך "כוכבים בחוץ")

בנעוריי, אהבתי לראות את אורות העיר בערב לאחר הגשם. האוויר נראה והרגיש טרי, וטיפות הגשם נצצו באור יקרות. ברגעים האלו, התחושה שלי היתה שהכל אפשרי וכמו בשיר, הכל נולד בשנית ורואים את אותם הדברים אך משהו במבט משתנה, בפעם השנייה.
אני חושבת שעיר אחרי גשם בערב היא מהמראות הכי שובי לב. יש משהו באורבניזם הזה שמשווע לעיתים לאיזו שטיפה ואני חוזרת שוב לדוגמה מתוך הסרט "נהג מונית" שהזכרתי כבר בפוסט אחר, אך הפעם מזוית אחרת. הייחול הזה שהרחובות ישטפו, הוא ייחול שמשותף למין האנושי, לא משנה באיזה זמן ובאיזה מקום. זהו ייחול אוניברסלי – מים כמטהר האולטימטיבי.

אם פעם הנוף המיידי שלי היה מרכז חורב ואחוזה, היום הוא בדרך כלל הדר והעיר התחתית. ויש סיבה שחודש דצמבר הוא האהוב עליי ביותר, בהקשר לחיפה.
פסטיבל "החג של החגים" הוא פסטיבל שרץ בחיפה כבר 19 שנה. אך רק בשנים האחרונות הוא התרחב, נחגג גם בשעות החשיכה ובימי חמישי ושישי (ולא רק בשבת) וממש מעטיר על העיר מיופיו וחינו. אנשים מכל הארץ, כל שכן מחיפה, באים להרגיש את האווירה החו"לית של חג המולד וראש השנה האזרחית.
וכן, האמת שאין לנו במה להתבייש. יש לנו שווקי חג מולד, עצים ותאורה מכובדת מאוד, הופעות ואירועים בשפע וסובלנות כיאה לעיר בעלת דו-קיום בין נוצרים ומוסלמים ויהודים ובין חילונים לדתיים.

רציתי לסקר את האירועים בזמן שקרו, אך היו כל כך הרבה מהם. אז החלטתי לספר איך אני חגגתי באופן אישי את חג המולד וערב ראש השנה החדשה וכמובן יש המלצות על מקומות בילוי שווים, סיקור אירוע תרבות ואיך לא, המלצות על אוכל 🙂 כל זה מלווה בהמון תמונות – רק כדי להראות לכם שאפשר לדמיין שאתם באירופה ואפילו תאמינו לכך לשעה קלה – בחודש דצמבר.

נתחיל בתכונה הרבה שיש לקראת חג המולד. כחודש לפני החג כבר מתחילים להכין את חלונות הראווה בשכונת ואדי ניסנאס אך גם בהדר ובמקומות מסויימים בעיר התחתית. בחנויות של המתנות ישנם שווקי חג מולד וניתן לקנות אביזרים וקישוטים מכל הסוגים האפשריים. החל במפיות, כוסות וצלחות לחג המולד, המשך בגרביים, קישוטים לעץ וכלה בעצים מכל הגדלים, סנטה קלאוס בכל הגדלים וחליפות סנטה לחג המולד. אורות וקישוטים נתלים בכל בית ובכל מסעדה ובית קפה באיזור. שדרות בן גוריון במושבה הגרמנית הן גולת הכותרת. אין שם מסעדה, קפה או בית שאינם מקושטים ומוארים כהלכה. המסעדות מתחרות ביניהן ובעל מסעדת "דוזאן" אף מגדיל ומזמין קישוטים מיוחדים מחו"ל. אפילו העירייה משתפת פעולה ומציבה עץ גדול בכיכר שבמושבה הגרמנית ודואגת לעצים מוארים לאורך כל השדרה. אנשים מתאכסנים במלוני הבוטיק שבמושבה הגרמנית ומבלים סוף שבוע אירופאי במרחק של שעה-שעתיים מהבית.

הבית האחרון באותו שיר של אלתרמן תמיד מזכיר לי את שדרות בן גוריון היפות.

"באור ומטר השדרה מסורקת.
דברי, ירוקה, רעשי רעשי.
ראה, אלוהי, עם ביתי הצוחקת
אני מטייל ברחובך הראשי."

ועכשיו תמונות:

פסטיבל החג של החגים

אוכל באבו-שקארה

מיצג בפסטיבל החג של החגים באחד הרחובות הצדדיים

מבט כללי על המושבה הגרמנית בחג המולד.

קישוטים במסעדת "דוזאן".

קישוטים במסעדת "דוזאן".

תזמורת בית הספר הסקוטי.

איש שלג בכניסה למסעדת Faces שבמושבה הגרמנית.

חנויות המתנות בעיר מלאות במוצרי חג המולד.

קישוטים בחזיתות הבתים בעיר.

את חג המולד ציינתי ב"בארטניין" שבגלריית האגף. נכחו מרק עגבניות בסגנון איטלקי, שלא האמנתי שהוא מורכב מעגבניות בלבד מרוב שהיה קטיפתי וארומטי. ממש מרק פאפא פומודורו טוסקני. הסוד לפי בועז נוי, השף המוכשר, הוא לערבב סוגי עגבניות שונים. היו גם כדורי ריזוטו בסגנון יפני עם מילוי טונה מעושנת ובציפוי סומסום שחור. הכדורים הוגשו עם סויה ו-וואסבי. הקינוח היה גם הוא מפתיע ומרנין כאחד. מוס שוקולד מושחת עם המון שמנת ושוקולד משובח וטוויסט שטרם הכרתי: נגיעה של פסטיס (אניס). בועז, ישר למאסטר שף! 😉

אם חג המולד הוא בסימן ערבי-נוצרי, הרי שערב השנה החדשה הוא הרבה יותר רוסי-סובייטי באופיו. מעבר למסיבות הסילבסטר שרובן די חלולות ובנאליות, יש גם את האופציה הממש מגניבה לחגוג את ה"נובי גוד" הרוסי (שנה חדשה ברוסית). זה כולל בעיקר ארוחה משפחתית או עם חברים עם זקוסקי (סלטים ופותחי תיאבון), כלומר סלט אוליביה (כי אין נובי גוד בלי סלט אוליביה) ועוד, מנה עיקרית בשרית עם תוספת כלשהי ועוגת פראגה או נפוליאון כמיטב המסורת. כמובן ששותים הרבה וודקה, שמפניה, בירות, יין ועוד.

עץ הכריסמס הפרטי שלנו 🙂

עוד מנהג נפלא שקשור לנובי גוד לקוח מהתרבות הסינית והוא הכתרת השנה החדשה בחיית השנה. ואז יש המון המון צעצועים, אביזרי נוי וכו' בדמות החיה המוכתרת. השנה זהו נחש, מה שמסמל מזל טוב מאוד. נקווה לכך בישראל – אנחנו בהחלט צריכים את זה.

אחרי הארוחה המשפחתית, הלכנו לחגוג עם החברים בסגנון רוסי. החברים היו בסטודיו "הנמלה" של שחר סיוון והנה כמה תמונות משם:

בחצות עלינו לגג, פתחנו שמפניה וחגגנו.

מקבלים את השנה החדשה על הגג של שחר.

ועם הגב לים.

משם הלכנו לגלריה חדשה ומבטיחה בשם "בית גלריה" שנמצאת ברחוב יפו 30. הכניסה היא ממגרש החניה, מצד ימין. התקיים שם נשף "סילבסטר סטלון" ושהינו שם לשעה קלה. הגלריה עצמה יפהפייה והיתה עמוסה במבלים מכל הגילאים והמינים. המוסיקה היתה מצויינת לטעמי – שילוב של דאנס ומוסיקת עולם אבל במובן הטוב של המילה. פגשנו גם את אחד מבעלי הגלריה, גיא קפלן, שהיה מסביר פנים והזמין אותנו לבוא לאירועים הקבועים. ובכן, בימי ראשון יש ערבי מודל ובימי שבת מ 12.00 עד 16.00 מגישים חמין מרוקאי צמחוני במחיר מעולה של 35 שקלים ויש במה פתוחה ואווירה טובה. אני בהחלט מתכוונת להגיע לבדוק את העניין. צפו לסיקור.

יום אחרי, היה אירוע סילבסטר באגף לכל המאחרים שכלל שיח גלריה עם האמן דוד וקשטיין ונעילת התערוכה (המצויינת) שלו. השתתפו בדיון גם רותי דירקטור, האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות וחברה טובה של דוד, וסיני פתר, שחקן תיאטרון וחבר טוב של דוד.
השיח היה מרתק ולימד גם על שיטת העבודה של חברי האגף וגם על שיטת העבודה של וקשטיין. כמאמר שחר סיון, כאשר האגף פונה לאמן מסוים כדי לאצור ולהציג עבורו תערוכה, הוא מציע לו חברות. חברי האגף מתייחסים לאמנים שהם עובדים איתם כפי שהם מתייחסים האחד אל השני – כחברים ולדעתי, כמשפחה אלטרנטיבית. מה שמוביל לאחד הנושאים הבולטים שדוברו בשיח שהיה יתמות והורים. ייתכן שהעובדה שגם וקשטיין וגם דירקטור יתומים, השפיעה על העיסוק שלהם ביתמות סימבולית בעצם היותם דור ראשון של אמנים ישראלים.
גם האמנים בדור השני ובכללם חברי האגף, עוסקים בנושא ההורות בתור מרד, או מודל לחיקוי או שניהם בו זמנית.

שחר סיון, דוד וקשטיין ורותי דירקטור

שחר סיון, דוד וקשטיין ורותי דירקטור

בעז נוי

ראוי לציון היה האוכל שהוגש באותו ערב, של שחר סיון ואביו מוטי סיון. מרק העדשים היה אנמי בתחילה, אך זה רק בגלל שהוא והלימון שנסחט מעליו הם זוג בלתי נפרד. זו היתה החלטה מצויינת להגיש אותו עם הלימון ששינה את הטעם מהקצה אל הקצה. בנוסף, היה חמין עם אווז ונקניקיות בייקון. אני זכיתי גם לאכול שוק אווז שלמה שהוגשה יחד עם החמין.
התחושה היתה כמו להגיע הביתה. ואיזה בית זה היה! חמים ורך וארומטי ונימוח. הטעמים השתלבו אך עם זאת שמרו כל אחד על עצמאותו, כמו גם המרקמים של חלקי המנה וטוב שכך. לעיתים יותר מידי קרובות חמין מוגש כגוש "פירה" דלוח וחסר טעם. לחמין הזה היתה נשמה של ימאי ביתי – דבר והיפוכו. מנה אחרונה היתה סיניה קישואים. מנה גאונית שבה הקישואים מחליפים את העוף או הבקר ומשתלבים עם הטחינה והעגבניות כאילו תמיד היתה זו מנה צמחונית עם קישואים ולא מנה בשרית מסורתית. שלמות לשמה!

ואירוע אחרון חביב להשבוע – הפתיחה של התערוכה "חורף 2013" בגלריה השיתופית בכברי שהיתה ביום שבת.
התערוכה נפלאה ומציגה עבודות בשלות עם שמץ אופטימיות, על אף העטיפה הקודרת והנושא. יש בהרבה מהעבודות מין רוגע שמודע לעצמו ובטחון עצמי אבל לא מהסוג היהיר והנסיוני.
למשל בתמונה של שחר סיון, "לגמור עם הצבעים", יש עליזות שלווה המהולה בהומור. הומור יש גם בעבודות של עידו מרקוס, בעיקר העבודה עם המלאכים ששכחתי את שמה.
הדיוקנאות של טליה סיון, גם של אמה וגם של ידידה ואדים, מקרינים נכונות לרדת לעובי הקורה ואין את החיפוש התזזיתי, הלחוץ אשר מאפיין אמנים צעירים כמוה. הצילום של ליבי קסל אומר הכל. העמידה הגאה של הסוסה והאופן המפואר שבו היא חשה בנוח בסביבתה אומר דבר אחד: "אנחנו כאן כדי להשאר". וכן, חיפה זקוקה למשפחה יצירתית כזו, שתאכיל אותה במרקים נפלאים ובבגט פריך עם חמאה ביתית (שהיו בפתיחה).
תרשו לי להגיד לכם, לא רק בשמי, שחיפה מודה לכם מקרב לב – על החיים שהפחתם בעיר התחתית, על האוכל המצויין (הפיזי והנפשי) ובעיקר על האמנות, שבלעדיה אולי אין טעם לחיים.

נ.ב – חלק מהעבודות שמוצגות בתערוכה עומדות למכירה. אני מציעה למי שיכול להרשות לעצמו – להשקיע ולקנות. יש לי הרגשה שזה ישתלם בהמשך.

תמונות מהפתיחה:

קהל המבקרים

עבודה של שחר סיון

עבודה של איריס סינטרה

עבודה של טליה סיון (ציור) ועבודה של שחר סיון (פסל)

עבודה של ליבי קסל

דור חדש של האגף בהתהוות 🙂

ומה ייצא לי לשבת?

מתכון לסלט אוליבייה וקצת היסטוריה תרבותית.

הסלט הוא מבית הוריו של בעלי, אלכס שהוא ממוצא אוקראיני. לכל בית יש את הווריאציה שלו לסלט וכמובן שכל בית טוען שהווריאציה שלו היא הכי טובה 🙂
כאן תוכלו לקרוא קצת על ההיסטוריה של הסלט ויש גם מתכון לווריאציה נוספת של הסלט.
כמות הסלט אמורה להספיק למשפחה שלמה (4-5 נפשות לא כולל הכלב) ולשבוע שלם, אז אל תיבהלו מהכמויות העצומות 🙂

רשימת מצרכים

חמישה תפוחי אדמה גדולים מבושלים אבל לא יותר מידי (לא פירה)
חמש ביצים קשות
שני גזרים מבושלים
400 גרם נקניק עסיסי (רצוי כזה בצורת נקניקיה שאפשר יהיה לפרוס ממנו קוביות קטנות)
שישה מלפפונים חמוצים במלח
מיונז לפי הטעם, עדיף כמה שיותר (בלי נקיפות מצפון!)
ניתן להוסיף חזרת לבנה או וואסאבי
בצל גדול
מלח ופלפל לפי הטעם
אפשר להוסיף גם אפונה (רק אם אוכלים הכל באותו יום) מקופסת שימורים

אופן ההכנה

כשכל החומרים המבושלים מצטננים, חותכים הכל (חוץ מהמיונז כמובן) לקוביות מאוד קטנות – כחצי סנטימטר.

מוסיפים את המיונז ומערבבים הכל עד שהסלט נהיה אחיד.

מצננים במקרר.
מגישים קר בקערה גדולה וייצוגית.

רגע לפני סגירת הפוסט הגיע המתכון למרק העגבניות של בעז 🙂 אני מביאה לכם אותו כלשונו הישר מבעז.

יש! מרק העגבניות השמיימי של בעז

או איך שהוא נקרא מעכשיו בביתנו, "מרק אלוהים ישמור" על שום מושחתותו הטעימה והרבה 🙂

המתכון
ממיסים גוש חמאה בסיר, ומוסיפים קצת שמן זית מאדים שני בצלים וכמה שיני שום
מוסיפים מלח, פלפל, וקצת סוכר
מוסיפים 6 עגבניות (הכי טובות מסוג שנקרא 'טעם') חלוטות וחתוכות לקוביות מוסיפים רסק (שנעשה בפוד-פרוססור במשך רבע שעה) – מחבילה אחת של עגבניות שרי, רצוי מסוג תמר
מוסיפים 4 קוביות קרח של ציר עוף (אם מוכן בפריזר מראש) או קצת אבקת מרק עוף אלוהים ישמור
מבשלים 45 דקות

:מוסיפים רוטב בשמל שעושים
ממיסים בסיר קטן -50 גרם חמאה, כשהיא מבעבעת מוסיפים שתיים וחצי כפות קמח ומערבבים מהר וחזק ויוצקים כוס וחצי חלב

לפני הגשה מוסיפים מיכל שמנת מתוקה 38% אלוהים ישמור

מגישים עם כמה עלי בזיליקום גזורים.

וקטנה לפני סיום: ענבל אשל כהנסקי, משוררת צעירה ומעולה, מוציאה את ספרה השני, "סַמָּאֵל אָהוּבִי", דרך הוצאת "פרדס" שהיא הוצאה חיפאית הממוקמת בשכונת הדר. מחיר הספר הוא 49 ש"ח והשירים עוסקים בעוויתות, מיניות בוטה וקצת שירים אחרים. אני ממליצה על הספר הזה וגם על ספר הביכורים שלה, "פראי היום". בואו לתמוך בהוצאת "פרדס" שמפרגנת לכותבים שאינם במיינסטרים בהכרח – ועל הדרך להנות משירה טובה 🙂