קפיצה קטנה לחו"ל בירושלים – חלק ב'

התאוששתם קצת מהפעם האחרונה? כי עכשיו באה הפצצה הרצינית…

ביום שבת יצאנו לנו ארבעתנו (אני, אלכס, אחי ונגה) לביקור במזרח ירושלים.
אני לא אכחיש שדי פחדתי וחששתי כמו פולניה טובה מאחר ומעולם לא ביקרתי ברובע המוסלמי – היעד שלנו הפעם. הלכנו ברגל כארבעים וחמש דקות, תוך שאנחנו עוברים בשייח ג'ארח, המפורסמת בעיקר מהחדשות. בדרך אחי ונגה סיפרו לנו על משפחה ערבית המתגוררת בצריף שבנו מסביבה את מעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. תהיתי למה הם לא עושים איזה עסק של אוכל ביתי ככה להרוויח ולהאכיל את הסטודנטים הירושלמים מזי הרעב, אבל המשפחה החליטה לפתוח רק משתלה קטנה שלא נראית משהו. ניחא…

בדרך עברנו על פני מלון אמריקן קולוני היפהפה שעוד נחזור אליו בהמשך וככל שהתקרבנו ככה הלכה והציפה אותי הדאגנות. אחי אמר שאין לנו מה לפחד אם מישהו יתנפל עלינו נגה תרביץ לו. האמנתי לו ונרגעתי נכנסנו אל הרחוב הראשי של הרובע המוסלמי – צלאח א דין – שלאט לאט ובהדרגה הפך יותר ויותר לשטח חו"לי. האוירה והמראות היו דומים קצת לנצרת מצד אחד ומצד שני, אולי גם למקומות עם רוב ערבי גדול באירופה. חלפנו על פני פארמים, חנויות בגדים מהודרות למדי, חנויות תבלינים וחנויות של ירקות. על הרצפה ישבו נשים ערביות עם הסחורה שלהם מהכפרים שכללה עלים ירוקים, דובדבנים, שקדים וחומוס ירוקים. הכל נראה רענן והייתי ממש צריכה להחזיק את עצמי כדי לא לקנות. לא קניתי כי המחירים היו גבוהים יותר מאשר בשוק. מסתבר שהרחוב מוכוון בעיקר לתיירים.

אחרי שהקפנו את הרחוב בחצי עיגול, הגענו לדוכן התמרהינדי הטוב ביקום. כוס תמרהינדי די גדולה עולה שישה שקלים טבין ותקילין. שווה כל אגורה. שכחו מחיקוי התמרהינדי העצוב שהכרתם – זה הדבר האמיתי. המשכנו לחומוס עכרמאווי, האהוב על שף חיים כהן, ובצדק! המרקם העשיר, הארומטי ועם זאת הרענן, האוורירי והטרי של החומוס גרגירים שהזמנתי יחד עם שמן הזית המשובח ישוו רק לחומוס שמוכרים בכפרים של הגליל המערבי ולא בכולם. הגישו לנו גם פלאפלים לשולחן, גדולים וירוקים והטעם – מלמיליאן!

בתמונה: פלאפל ממולא בבצל, לא בעכרמאווי, אבל בסביבה המיידית. ויש גם עם גבינה!!

כדי להוריד את החומוס פנינו אל השוק. הכניסה אליו היא מאמפיתיאטרון רחב ידיים שעל כל מדרגה יושבים רוכלים עם סחורות מכל הסוגים והמראה הזה, של האמפי גדוש ברוכלים ובקונים קצת הזכיר לי את ימי הביניים ואולי ככה זה היה גם אז. יש משהו מאוד היסטורי במראה הזה שנוגע בי.
נכנסנו אל השוק המקורה והמראות, הצלילים, הטעמים והריחות היכו בנו. לפרקים היה נדמה לי שאני צועדת בשוק של עכו, ולפרקים זה היה שוק מחנה יהודה. העושר והמגוון של המוצרים פשוט הימם אותי.
שוקולד קדבורי קרץ לי מכל פינה וקניתי את חטיפי קדבורי של fruits and nuts שכל כך התגעגעתי אליהם מאז שעלית דחקה את קדבורי מהשוק בישראל. קנינו גם חלווה דלעת טעימה להפליא שאפילו אני, שונאת הדלעות נהנית ממנה – בכמויות קטנות…

אחי הוביל אותנו אל מפעל הטחינה המשפחתי שמסתתר לו באחת מסמטאות השוק השקטות ושם ראיתי אבן ריחיים בת יותר מאלף שנה. הדברים שהיא בטח ראתה… איש לא יידע. במפעל מוכרים טחינה מכל הסוגים – לבנה, מלאה, שחורה מקצח (מאוד מרירה, מערבבים אותה עם דיבס או טחינות אחרות), אדומה משומשום קלוי (שקנינו ואנחנו נהנים ממנה) ודיבס – דבש ענבים, טעים! היה יום חם אבל בבית האבן של המפעל היה קריר ונעים.

המשכנו אל ההוספיס האוסטרי. מי שמכיר אותי טוב יודע שאחד מהחלומות שלי תמיד היה להגיע לשם ולשתות קפה עם שטרודל או זאכר טורט. אז הגעתי להוספיס האוסטרי אבל קפה עם עוגה לא שתיתי שם עקב אזהרות על מחירים בשמיים ללא הצדקה, יחס מזלזל ובאופן כללי מלכודת תיירים. אבל ההוספיס עצמו – איזה הוספיס! איזה יופי והדר ופאר. כל קומה מעוצבת באופן שונה ונראית כארמון (שנברון יהיה השוואה מתאימה לדעתי). יפה מאוד מצד ההוספיס שהם נותנים לתיירים לעלות עד לגג כי חברים, התצפית שם היא אחד הדברים שהייתם רוצים לראות לפני שתמותו. פשוט תצפית על כל העיר העתיקה מזוית כל כך לא שגרתית וקסומה. לשבת שם עם אנשים אהובים כשהרוח מבדרת את שערי פשוט היה בשבילי להגיע לפסגת העולם – לא פחות ולא יותר.

עזבנו את ההוספיס והלכנו לאבו חסן שיש לו חומוס אך גם קבבים מעולים ומתובלים שכמותם לא טעמתי בשום מקום וסלט ירקות חריף עם טחינה שהיה מצוין. אבו חסן לא הבין למה אני לא משתמשת בפיתה ואפילו הביא לי פיתות טריות יותר אבל לא יכולנו להסביר לו שזה בגלל הגלוטן כי הוא לא דובר עברית או אנגלית. אחחחח, מתי אני מתחילה ללמוד ערבית והאם אתם יודעים משהו על קורס כזה בחיפה? אפילו קיבלנו הנחה של חמישה שקלים מהסכום הזעום ששילמנו גם ככה (40 שקלים לקבב, סלט, חומוס ושתיה). קינחנו בכנאפה של ג'אפר עם תה מתוק. היה בהחלט במקום

ביציאה מרחוב צלאח א דין נכנסנו לחנות שנראתה קצת כמו החנויות האלו של הסינים בצ'יינה טאון עם כל השיקויים והתרופות הטבעיות. ובכן, מסתבר שלא טעיתי בהרבה. החנות היתה חנות של המכללה ללימודי נטורופתיה ורפואה סינית. השיקויים אכן היו שיקויים. כן, גם במזרח ירושלים הערבית לומדים נטורופתיה והגישה הטבעית מגיעה (או חוזרת – תלוי איך מסתכלים על זה) לכל מקום בעולם.
גם קיבלנו הסברים מירקן נחמד על אלה ארץ ישראלית (שאכלתי שבוע לפני כן בסלט בשראביכ) ועל לבן מיובש שמפוררים ומבשלים איתו, למשל שישברק.

בתמונה: פריקה – חיטה ירוקה. אפשר להשיג בשוק וברחוב צלאח-א-דין בעונה.

בדרך חזרה הביתה עצרנו במלון אמריקן קולוני וטיילנו בגן התבלינים הענק והאגדי שלהם. המבנה עצמו זהר באור יקרות וטוב שהגענו לשם אחרי רדת החמה כיוון שזהו מקום מאוד רומנטי ומתאים ללילה.

זה היה סיבוב נפלא אך לשמחתי לא ממצה, כי עוד אחזור לשם כמובן.
מילה על החששות והפחדים שלי – אין להם בסיס. כל האנשים שפגשנו היו נחמדים ומסבירי פנים ואם לא זה, לפחות נייטרלים. לא נתקלנו בשום עוינות שהיא.

היה סופשבוע מגוון ומלמד מבחינה קולינרית ותרבותית. וזה בלי להזכיר את הסקונס הנפלאים עם חמוציות ורוזמרין בליווי שמנת טבעונית וריבת תות חלומית שנגה הכינה לנו, פיצה טבעונית נפלאה יחד עם סלט קצוץ של מיטב הירקות ותבשיל תירס טרי וריג'לה.

נ.ב – התמונות בפוסט הן באדיבות אחי לוינשטיין

ומה יישאר לכם לשבת?

תבשיל תירס טרי וריג'לה

הצלחנו להשיג מנגה את המתכון הגאוני לתבשיל התירס והריג'לה! מבוסס על שילוב של שני מתכונים מאת אורי מאיר-צ'יזיק. תמונה אולי תעלה בהמשך 🙂

מרכיבים

צרור ריג'לה כולל הגבעולים (ריג'לת הגינה) קצוץ. את הענפים קוצצים לחתיכות בגודל של 2 ס"מ
בצל ירוק קצוץ
מלפפון ירוק קצוץ
חצי כוס גרגירי תירס מתירס טרי (בעונה)
חצי לימון סחוט
מלח ולימון לפי הטעם
שמן זית לפי הטעם
שתי כפות שמן זית לטיגון
אופציה: גזר מגורר

הכנה

1. מחממים את השמן בווק
2. מוסיפים את ענפי הריג'לה לשמן החם ומקפיצים מספר דקות (לא יותר מידי כדי שלא יהפוך לעיסה)
3. אם רוצים, ניתן להקפיץ גם את התירס, אבל לא חייבים
4. מערבבים את כל שאר מרכיבי הסלט יחד עם שאר הריג'לה בקערה
5. מתבלים, מערבבים שוב ומגישים חם

בתיאבון!