האנשים שעושים את חיפה: ראיון עם קרנית מנדל סינק

ראיתי קול קורא בנוגע לפרויקט אמנות בחיפה ועוד לפניו היה לי קטע מאוד חזק עם ואדי סאליב. הקטע הקולנועי שלי קשור לנושאים של זיכרון ושכחה, ארכיון, סיפורים שצריך להוציא אותם לאור. ואדי סאליב זה הנושא שהעסיק אותי המון. כשראיתי את הקול הקורא שיצא חשבתי שזה רק לאמנים פלסטיים וחשבתי שאולי אפשר גם להשתתף כקולנוענית. היה לי רעיון שאני אביים את ואדי סאליב כמו שהייתה פעם עם האנשים והבתים. כשבאתי לועדה אמרו לי שיש לי רעיון מדליק אבל אין קשר בין התקציב שיש לבין מה שדורש הרעיון.

אמרתי שאני מוכנה לעשות הכל וגם – שאני אתחרט שאמרתי את זה ברגע שאצא מפה. לא התחרטתי. הרעיון היה לקחת אנשים שאין להם ידע בקולנוע ולעשות איתם סרט על המקום. כל לילה לפני המפגש השבועי שלנו לא הייתי נרדמת מפחד שהאנשים לא יבואו, אבל הם באו. הצטרפה אלי האמנית והתסריטאית עדי רון, שגרה ברחוב השומר, אליהו תורג'מן יליד סטנטון הביא את הסיפור שלו על התשליך בחוף שמן. מומי הרפז שגדל בשוק תלפיות והיום הוא מנהל בנק, היה המפיק של הסרט, בן אדם שלא עשה קולנוע מימיו. הוא היה המפיק הכי טוב שעבדתי איתו. קרו שם כל מיני קסמים – זו קבוצה שיש לה כוח אדיר. מבחינה מקצועית החלטתי לעשות משהו שונה. לעשות עם האנשים את הסרט ולא עליהם.

התמיכה של מוזיאון חיפה ובמיוחד של האוצר עוז זלוף היתה מאוד משמעותית. למרות שלא היה תקציב גדול, היתה הכרה בנושא ובחשיבות שלו והיתה הקשבה כנה של צוות האוצרות, נתנו לפרויקט חיבוק גדול. אמנם לא היה תקציב גדול, אבל יש כאן כוונה טהורה לעשות שינוי, וזה לוקח זמן.

דווקא המרד לא היה כ"כ דומיננטי בשיח הקבוצתי. הסיפור של ואדי סאליב זה הסיפור של מרוקו הקטנה. זו קהילה קטנה של 20 אלף איש עם אנשים ממקומות שונים במרוקו, שהקימה 60 בתי כנסת כולל אשה שהקימה בית כנסת וקהילה. היא הייתה גבאית ורבנית שהעירה גברים בבוקר להתפלל. לגבי הסיפור של המרד הם אומרים שלא כולם היו כאלו, שעושים מהומות, שמנפצים חלונות. ובעיקר, יש להם עוד הרבה סיפורים לספר על המקום. הנקודה היא שאולי המרד הפך גם הוא, עם השנים כלי לשימוש פוליטי. חוץ ממרד היו להם חיים שלמים, והכל נמחק – בתים נהרסו.

במפגש הראשון כולם הביאו סיפורים אישיים ואף אחד לא דיבר על המרד. הפיזור של הקהילה אחרי המרד לקח המון המון שנים והדרגתי מאוד. אנשים המשיכו לחיות בואדי סאליב, נולדו ילדים. הסרט אדון לאון של זאב רווח – צולם בשנות השמונים בוילה שעופר שוורץ מנסה להציל, והיו עדיין מקומיים, תושבים שגרו שם עדיין, ועדיין המשיכו להרוס בתים עד שנות האלפיים.

לגבי ההיסטוריה הערבית של המקום, חשוב להסביר שהזווית של הקבוצה הזו היא מאוד ספציפית זה יותר קהילת סטנטון – זה לא מייצג את כל ההיסטוריה. יצירת אמנות היא לא הרצאה, היא הסיפור שלהם. זה לא סותר אמת של מישהו אחר. אשמח להקים קבוצה שתיתן ביטוי לחלקים אחרים של הסיפור. כמנחה, התפקיד שלי הוא לא לעשות סלקציה של התכנים, רק לנתב מבחינה מקצועית. לתת להם כלים לספר את הסיפור שלהם. התכנים שמגיעים הם אלה שעובדים איתם.

כשמדברים על המרד, אנשים לא יודעים שהייתה שם קהילה מקסימה. הכתם זה על התרבות שלהם, ההכרה היא בתרבות שלהם שהייתה מקסימה, ועשירה, שהם לא ברברים שמישהו עשה להם טובה שהעלה אותם לארץ. זה הסיפור שחשוב להם שיעבור.