האנשים שעושים את חיפה: ראיון עם קרנית מנדל סינק

"ואדי סאליב זה הטראומה הכי גדולה של חיפה ואף אחד לא מוכן לדבר על זה."

יוצרת קולנוע, גרה בשוק תלפיות, נשואה לדן. השיקה לאחרונה את הפרויקט הקולנועי "סיפורי ואדי סאליב" ואת הסרט הדוקומנטרי "שלל". מנהלת את קבוצת הפייסבוק "תלפיות או לא להיות" יחד עם שי פריזנר ואת דף הפייסבוק "משה גרשטל M.J.Gerstel". חיפאית לוקאל פטריוטית שרופה.

קרדיט לצילום בתמונה הראשית: ליה רוז-מגן

ספרי לי קצת על הילדות שלך.

גדלתי בבת ים. כל הקיום של העיר הוא סביב הטיילת. גרתי קרוב לחוף הסלע, והיה שם מתקן ברזלים שכולם קראו לו סורגים. הנוער היה מתיישב שם. אני הייתי ילדה שניגנה פסנתר. הייתי האשכנזייה הכמעט היחידה בכיתה. הייתה לי חווית קיפוח הפוכה. הכל אצלי הפוך – אבא שלי חרדי לשעבר ממאה שערים ונשאר חרדי – מוסרי במהות שלו. אמא שלי בת לניצולי שואה, המשפחה שלה שוכנה ב 48 בשכונת עג'מי ביפו. הקטע שגדלתי בבת ים הוא מוזר אבל לא מקרי. זו הייתה אידיאולוגיה אצל אבא שלי. הוא ממש אוהב את בת ים, הוא לוקאל פטריוט. הוא תמיד אמר שאנחנו אנשים צנועים. גם כשמצבנו הכלכלי השתפר ויכולנו לעבור, הוא לא רצה. כילדה לא הבנתי את זה. היום אני חושבת שלגדול בבת ים זה חלק נפרד ממי שאני.

מה משך אותך בחיפה?

בחיפה מה שקסם לי זה שיש בה משהו מאוד אירופאי. יש בה המון ירוק. זה החוויה המתקנת שלי, בשונה מהאורבניות המאסיבית של אזור המרכז. הסיבה השנייה היא שרציתי להתנסות בחיים בעיר מעורבת.

ביום הראשון שעברנו לכאן, הלכנו לאכול במעיין הבירה. פתאום שמעתי ערבוביה של עברית וערבית, חבורה של אנשים מבוגרים שהם חברים הכי טובים. פתאום קלטתי שאף פעם זה לא קרה לי. למרות שהייתי בחוגי השמאל בתל אביב. היה לי גילוי כמו ביאת המשיח שזה אפשרי, זה יכול לקרות. שיהיו שווים. אין פה דו קיום, אבל יש פה חיים מעורבים באזורים מסוימים. רוב הישראלים בדור שלי לא מכירים אחד את השני – ערבים ויהודים. זה מתחיל שם. ברגע שאתה מכיר מישהו באופן אישי אתה לא יכול להיות גזען.

קרנית בילדותה ובית ילדותה כיום, לפני פינוי בינוי

איך הגעת לתלפיות?

גרנו בבת ים אחרי ניסיון מאוד כושל לגור בפראג. כשחזרנו לארץ גרנו בדירה של סבתא שלי בבת ים שלוש שנים. תמיד היה לי קטע עם פסטיבל הסרטים של חיפה. זה חלק מהסיבה שהלכתי ללמוד קולנוע. הייתי מגיעה כל שנה לפסטיבל. לפני שש שנים הצעתי לדן: "בוא נעשה סאבלט בחיפה ונלך לפסטיבל." יום אחד הלכנו לאזור שהיו בו בתי אבן ותרנגולים ולא ידענו שזה שוק. ואז חשבנו לעבור לגור באזור חיפה.

דן מאוד אוהב שווקים. הוא אמר שהוא רוצה לגור בשוק התקווה. מצחיק שכיום אנחנו בעצם חיים בחלום של דן – פנטהאוז בשוק. הוא רצה גג בשוק. מאז שהגיע לארץ הוא מפנטז על פנטהאוז כי אין בשבדיה.יום אחד אמרתי לו "בוא ניסע לשוק שעוד לא היית בו." נסענו לדלית אל כרמל. איך שהגענו לדלית אל כרמל ראינו בית להשכרה – הרגשנו שהגענו להוליווד. בתים גדולים, עצי פרי, כניסה עגולה, שכר דירה 2300 שקלים. חזרנו הביתה ולא הפסקתי לחשוב על זה. אחרי חודשיים אמרתי לדן שחייבים לחזור לשם. הבית היה פנוי. עברנו לדלית אל כרמל לשלושה חודשים ונשארנו לשנתיים וחצי. זו הייתה תקופה מקסימה אבל הבעיה היא שלא קרה שם כלום. לא התחברנו שם עם אף אחד והעיר שהפכה להיות המרכז שלנו היא חיפה. שהייתה 40 דקות משם. אני עבדתי בתל אביב אבל דן ממש היה בודד שם. כי הוא טיפוס מאוד אורבני, אוהב בתי קפה ושוק. העניין הוא שגם אני הבנתי שלא קרה לי שם כלום.

ואז התחלנו לחפש, דירה בחיפה עצמה. חלמתי לגור בואדי סאליב. אבל אמרו לי שזה בלתי אפשרי. שאף אחד לא גר שם. שהמקום רדוף רוחות. כל פעם שהגעתי להדר, הייתי מגיעה לאותה נקודה בקטע מיסטי. רחוב עקרון, מתחת לבית האמנית טל גבעון. נמשכתי למקום בלי לדעת עליו כלום. כשיצאנו מדלית אל כרמל, אמרתי שאני לא אגור בשוק, אני אגור ברחוב הס – חתמנו על חוזה בדירה שהייתה שייכת לגרושה של חנוך לוין. התנאי בחוזה היה לשמור על כל הציורים שלה, מלא פורטרטים של חנוך לוין. ביום הכניסה הרגשתי שאני לא יכולה לגור שם. משהו שם גרם לי לדיכאון והחלטתי שאנחנו צריכים לגור בשוק. דן לא הבין ומאוד כעס עליי.

פתאום יצר איתי קשר שי פריזנר שלא הכרתי אותו והציע לי דירה שמתפנה לידו. היינו יומיים לפני שמסתיים החוזה שלנו בדלית אל כרמל ואנחנו צריכים להשתחרר מהחוזה בהס. לא יכולנו לראות את הדירה כי סבתא של הדיירים נפטרה. ראינו את הדירה של שי שאמר שהדירה שלו אותה דירה בדיוק. בעצם חתמנו על חוזה של דירה שלא ראינו. ישבתי עם שי ושאלתי אותו איך זה שאין קבוצה של תלפיות? ואז הקמנו את הקבוצה.

חלון לסירקין

היית אקטיביסטית קודם?

רק כשהגעתי לשוק תלפיות גיליתי שאני אקטיביסטית. כשהייתי בתל אביב הייתי הכי אינדיבידואליסטית. אני לא יודעת מאיפה זה הגיע. גם הקבוצה, גם הפעילות. זה משהו שהמקום גורם. אולי כי אם לא תעשה כאן גם לא יהיה לך כלום. המערכת המוניציפלית היא זוועתית. המנומנמות של האנשים "למעלה" היא כאילו מישהו סימם את כולם. 

האנשים ש"למטה", חלקם התרגלו לראות את עצמם כשקופים. מצד אחד לכולם יש כאן דעה והם מעורבים בפייסבוק אבל מעטים פועלים בשטח. אני חושבת שיש הרבה מאוד היסטוריה מאחורי התחושה הזו. היא מוצדקת. והתהליך של שינוי שמתבקש כאן, מאוד מורכב, ונוגע בהרבה תחומים רגישים.

אני זוכרת את התקופה שרק הגענו ואני שוטטתי כי אני אוהבת לשוטט והתמלאתי זעם. העירייה נמצאת ממש ליד השוק. יש מלא ג'אנק, עכברושים, סמים. מה שמשגע אותי זה שהעירייה עצמה לא רואה את זה. יש כאן מין ניתוק, פוסט טראומה כלשהי בעיר הזאת. יש גם עניין של החיפאים ש"למעלה" שלא מכירים את ה"למטה" ולא הגיעו לפה שנים. לי, הבית ימית, יצא להביא לשוק חיפאים מבטן ומלידה, שזו היתה פעם ראשונה שירדו לכאן.

אני לא מבינה את הניתוק של אנשים פה מהעירייה, ממנהל הנדסה. הייתה לי פנטזיה כשגרתי ביחיאל לקחת את כל הג'אנק הזה ולשים אותו בפתח העירייה. זה אנשים שקופים שגרים שם ואז מגיעים אנשים יותר חזקים וחווים את השקיפות הזאת וזה מטריף. יש כאלה שהם בעד "חילופי אוכלוסין" וחושבים שהכל ייפתר כשיבואו עוד חזקים כמוהם. אני חושבת שחלק מהקסם של המקום שייך לוותיקים שהיו כאן לפנינו, וצריך לשמור ולשמר את זה.

יכול להיות שהחוויה שלי פה קשורה לתסביך הנחיתות הבת ימי שלי. אני לא תל אביבית שהגיעה להדר, זה לא אותו דבר. יש חיפאים שלא מבינים שיש הבדל גדול בין תל אביב לבת ים. בת ים מתחת לתל אביב, כמו שהדר מתחת לכרמל. מהמקום הזה אני מזדהה עם התלפיותים והואדי סאליבים.

מה את חושבת על הסטיגמה שיצאה לחיפה בתור עיר שלא מצליחה להתרומם?

כל פעם מישהו אחר מעלה פוסט בנושא של למה חיפה לא מצליחה ונכשלת. כבר כולם כתבו עליה. אני מאוהבת בחיפה בכל נימי נפשי, אני מטורפת עליה, במיוחד על הדר. מצטערת שלא גיליתי אותה קודם. כשהייתי ילדה מה שהיה מספרים על חיפה זה שהולכים לישון שם בתשע, שיש שם רכבל ובהאיים וזהו. יש לה תדמית מאוד לא טובה. וזיהום האוויר. כל פעם שאני מספרת לחברים שלי דברים על חיפה הם ממש מופתעים. אני בפומו מטורף מהעיר הזאת, בעיקר באזור השוק.

הרבה פעמים האנשים שמוציאים את דיבתה של חיפה אלו חיפאים לשעבר. הם אומרים לי שהם עושים את זה כי אכפת להם מחיפה ואני חושבת שהם פוגעים בעיר ובאנשים בה. האנשים פה הולכים עם הראש למטה. כל הזמן משווים את חיפה לתל אביב. מה יש בעיר הזאת? גרתי בה שנים ואני לא מוצאת בה כלום. עיר שצריך למשכן כליה כדי לגור בה. בחיפה יש מגוון אנושי רחב מעניין.

אני אומרת להם – אתם סתם גורמים לעצמכם להרגיש טוב על חשבון חיפה והחיפאים כי אתם גרים בתל אביב. שנים לקח לי להשתחרר מהסטיגמות של בת ים. הסיבה שזה קרה זה כי היה בה אחוז גדול של מזרחים ומעט מאוד אשכנזים. בואו נשמיץ אותה ונסתלבט עליה. נעשה ממנה צחוק. אותו סיפור עם הדר ועם ואדי סאליב. מקום שגרים בו אנשים שאין להם כסף וקשרים, איכשהו מתויג כבעייתי ואז הוא גם הופך לכזה. האתגר הכי גדול זה לראות את השונה בלי פילטרים ודעות קדומות.

איזו יפה ואדי סאליב. אנשים פה הם פוסט טראומטיים. ואדי סאליב זה הטראומה הכי גדולה של חיפה ואף אחד לא מוכן לדבר על זה. תתחילו בזה שהרסתם אותה בכוונה, עשרים שנה, בניין אחרי בניין. היה פה משהו מביך וניסו למחוק את זה. היה פה אקט של מחיקה.

אני רגישה לאנשים שחושבים שהם נאורים אבל הם לא. להשמיץ מקום זה פוגע באנשים. אנשים רוצים להיות גאים במקום שהם גרים בו. אבל זה קורה כי אנשים צריכים להרגיש יותר טוב, דרך האדרה שלהם על חשבון אחרים. ובחיפה זה פיזי – הם עלו למעלה. אבל למטה תמיד יהיה יותר כיף.

צילום: ליה רוז-מגן

ספרי לי קצת על הסרט החדש שלך.

לסרט קוראים "שלל" והוא עלה בערוץ 8. מצאתי חלק מארכיון פלסטיני שהיה מוסתר מהציבור. ארכיון של חיי היום יום לפני 48'. בעיקר, משנות ה-60 וה-70 וגם מעט חומרים מלפני 48'. זה היה פרויקט שעבדתי עליו המון שנים. הזיקוק של הפרויקט הוא שבסוף שאת לא רואה, לא פוגשת את האחר, זה הדרך של השלטון לעשות הפרד ומשול, שימור השנאה ותחושת הזרות. זה שלא היה שום דבר מסוכן בארכיון שמצאתי, זה מה שמסוכן בו. שיש פשוט חיים.

ספרי לי על הפרויקט של ואדי סאליב.

ראיתי קול קורא בנוגע לפרויקט אמנות בחיפה ועוד לפניו היה לי קטע מאוד חזק עם ואדי סאליב. הקטע הקולנועי שלי קשור לנושאים של זיכרון ושכחה, ארכיון, סיפורים שצריך להוציא אותם לאור. ואדי סאליב זה הנושא שהעסיק אותי המון. כשראיתי את הקול הקורא שיצא חשבתי שזה רק לאמנים פלסטיים וחשבתי שאולי אפשר גם להשתתף כקולנוענית. היה לי רעיון שאני אביים את ואדי סאליב כמו שהייתה פעם עם האנשים והבתים. כשבאתי לועדה אמרו לי שיש לי רעיון מדליק אבל אין קשר בין התקציב שיש לבין מה שדורש הרעיון.

אמרתי שאני מוכנה לעשות הכל וגם – שאני אתחרט שאמרתי את זה ברגע שאצא מפה. לא התחרטתי. הרעיון היה לקחת אנשים שאין להם ידע בקולנוע ולעשות איתם סרט על המקום. כל לילה לפני המפגש השבועי שלנו לא הייתי נרדמת מפחד שהאנשים לא יבואו, אבל הם באו. הצטרפה אלי האמנית והתסריטאית עדי רון, שגרה ברחוב השומר, אליהו תורג'מן יליד סטנטון הביא את הסיפור שלו על התשליך בחוף שמן. מומי הרפז שגדל בשוק תלפיות והיום הוא מנהל בנק, היה המפיק של הסרט, בן אדם שלא עשה קולנוע מימיו. הוא היה המפיק הכי טוב שעבדתי איתו. קרו שם כל מיני קסמים – זו קבוצה שיש לה כוח אדיר. מבחינה מקצועית החלטתי לעשות משהו שונה. לעשות עם האנשים את הסרט ולא עליהם.

התמיכה של מוזיאון חיפה ובמיוחד של האוצר עוז זלוף היתה מאוד משמעותית. למרות שלא היה תקציב גדול, היתה הכרה בנושא ובחשיבות שלו והיתה הקשבה כנה של צוות האוצרות, נתנו לפרויקט חיבוק גדול. אמנם לא היה תקציב גדול, אבל יש כאן כוונה טהורה לעשות שינוי, וזה לוקח זמן.

דווקא המרד לא היה כ"כ דומיננטי בשיח הקבוצתי. הסיפור של ואדי סאליב זה הסיפור של מרוקו הקטנה. זו קהילה קטנה של 20 אלף איש עם אנשים ממקומות שונים במרוקו, שהקימה 60 בתי כנסת כולל אשה שהקימה בית כנסת וקהילה. היא הייתה גבאית ורבנית שהעירה גברים בבוקר להתפלל. לגבי הסיפור של המרד הם אומרים שלא כולם היו כאלו, שעושים מהומות, שמנפצים חלונות. ובעיקר, יש להם עוד הרבה סיפורים לספר על המקום. הנקודה היא שאולי המרד הפך גם הוא, עם השנים כלי לשימוש פוליטי. חוץ ממרד היו להם חיים שלמים, והכל נמחק – בתים נהרסו.

במפגש הראשון כולם הביאו סיפורים אישיים ואף אחד לא דיבר על המרד. הפיזור של הקהילה אחרי המרד לקח המון המון שנים והדרגתי מאוד. אנשים המשיכו לחיות בואדי סאליב, נולדו ילדים. הסרט אדון לאון של זאב רווח – צולם בשנות השמונים בוילה שעופר שוורץ מנסה להציל, והיו עדיין מקומיים, תושבים שגרו שם עדיין, ועדיין המשיכו להרוס בתים עד שנות האלפיים.

לגבי ההיסטוריה הערבית של המקום, חשוב להסביר שהזווית של הקבוצה הזו היא מאוד ספציפית זה יותר קהילת סטנטון – זה לא מייצג את כל ההיסטוריה. יצירת אמנות היא לא הרצאה, היא הסיפור שלהם. זה לא סותר אמת של מישהו אחר. אשמח להקים קבוצה שתיתן ביטוי לחלקים אחרים של הסיפור. כמנחה, התפקיד שלי הוא לא לעשות סלקציה של התכנים, רק לנתב מבחינה מקצועית. לתת להם כלים לספר את הסיפור שלהם. התכנים שמגיעים הם אלה שעובדים איתם.

כשמדברים על המרד, אנשים לא יודעים שהייתה שם קהילה מקסימה. הכתם זה על התרבות שלהם, ההכרה היא בתרבות שלהם שהייתה מקסימה, ועשירה, שהם לא ברברים שמישהו עשה להם טובה שהעלה אותם לארץ. זה הסיפור שחשוב להם שיעבור.

הקרנת הסרט "סיפורי ואדי סאליב - תשליך" במוזיאוני חיפה
איתיה אטיאס בתפקיד נורית- מתוך צילומי סטילס של הסרט "סיפורי ואדי סאליב - תשליך" צילום: ניבה בן עמי

מה החלום שלך לגבי חיפה?

יש לי טיול יומי בעקבות האדריכלות החיפאית. כבר שלוש שנים. וזה לא נגמר. יש כאן כזה עושר אדריכלי. אם הייתי ראש העיר הייתי שמה את זה בפרונט, אלו הנכסים של חיפה כרגע. מבחינתי חיפה היא עיר האמנים, עיר הקולנוע.

כרגע אני חולמת להרחיב את סדנאות הקולנוע ולמצוא להן בית ראוי. יש המון סיפורים לא ידועים על חיפה, והחזון שלי הוא שחיפאים יספרו אותם. שיתחילו להתגאות בעצמם ובמורשת שלהם. כל הזמן מדברים על הלא ממומש בחיפה, ואני שואלת: מה לא ממומש כאן? מה אנחנו רוצים להיות, בעצם? אם חיפה צריכה להיות כמו תל אביב, אכן היא כישלון חרוץ. אבל החזון המקורי של חיפה, אם אני מבינה אותו, מעולם לא היה להיות תל אביב, אלא משהו אחר. ה"לא תל אביב" זו הברכה של חיפה, לא הקללה. באתי לכאן בגלל מה שיש, לא מה שאין. כדי להצליח צריך לפצח את הד.נ.א המיוחד של העיר. הוא כ"כ שונה. זה המפתח להצלחה, לא ללכת נגד המקום. יש כאן קהילה, פשטות, צניעות, נתינה, וגם דעתנות מטורפת. אומרים שזו "קוטריות", אבל זה בגלל שאנשים כאן רוצים להשפיע, יותר מכל מקום שהייתי בו, אנשים כאן מוכנים להקדיש המון זמן ומשאבים לטובת הקהילה. אבל חווים חוסר אונים מול אטימות מערכתית. כאילו מה שלא תעשי לא ישנה את המציאות. זו תחושה שחלחלה כאן עמוק ושרטה אנשים.

אני תמיד אומרת, שחיפה היא "שטייטעל", עיירה פרובינציאלית. אבל זה בדיוק הקסם שלה. אין ניכור, מי שבא להדר מתישהו כולם יכירו אותו, אם ירצה או לא. כולם נגישים. בת"א גרתי שנים באותו רחוב, הכרתי רק בנאדם אחד ברחוב שלי. כאן לפעמים ללכת מהבית שלי בסירקין עד גן הזיכרון, מרחק של 8 דקות הליכה, לוקח לי שעה, כי פוגשים את כולם. וכולם מרכלים על כולם, ולכולם יש מה להגיד על הכל , שזה סימן ההיכר של קהילה אמיתית, חיה, שוקקת. באיזה מקום בארץ יש עוד אכפתיות כזו? יש כאן פחות את המרוץ המטורף להישגיות ונכסים שיש במרכז. למי יש זמן לעשות כסף כאן? יש דברים יותר חשובים. ומה רע בזה? להיפך. זו אלטרנטיבה. אבל לא כל החיפאים מודעים לכך, יש הרבה עיסוק ב"מה אנחנו לא". ואני אומרת: במקום לחפש מה להביא לכאן כדי להיות כמו מקום אחר, תראו את מה שיש כאן: האדריכלות המדהימה, ההון האנושי, האכפתיות של המון אנשים שקשה להם להשלים עם ההזנחה. קחו את זה ותעבדו עם זה.יש כאן הון אנושי והון אדריכלי שמחכה להתממש. בהיסטוריה האורבנית יש לא מעט מקומות מוזנחים שהפכו לפנינים אורבניות, אבל- זה קורה כשנותנים למקום כלים לצמוח מתוך עצמו, לא כשכופים עליו מהות כלשהי מבחוץ.


יש המון תכניות אב, וזה טוב, אבל אף אחד לא מכיר את הרחובות כמו מי שגר בהם, ובשוק למשל רואים את זה בשטח, ממש מתחת לבית שלי: השינוי כאן הגיע מיוזמה של אנשים פרטיים. העירייה עכשיו מצטרפת. במקום כזה, עם כל ההיסטוריה הרגישה שלו, צריך לתמוך ביוזמות מקומיות ולתת להן גב, ולא לבוא שוב עם הכתבות מלמעלה. צריך לחזק את היכולת של חיפאים לעשות את חיפה טובה יותר.

הישארו מעודכנים!

קבלו פוסטים חדשים בבלוג ועדכונים על סיורים

© כל הזכויות שמורות. תרבות אכילה. נעמה סובול. 2019

תהיו חברתיים :)
בפייסבוק
בטוויטר
במייל

3 תגובות

  1. ראיון מרתק. לפעמים צריך תושב.ת חיצוני.ת כדי לתת הארה לנו החיפאים על העיר המיוחדת שלנו.

  2. ראיתי את הסרט, מדהים מלא זכרונות ומעל הכל עבודת צוות מעולה, ישר כח קרנית על בימוי ועריכה , זיכרון לדורות הבאים , המשך עשייה מבורכת ❤️🌹

    1. ארוך, אבל שווה קריאה.
      גם "מלחמה ושלום" ארוך.

סגור לתגובות.

לסיורים קרובים

ליצירת קשר

עוד מהבלוג

מבצע קיץ מרענן!

10% הנחה לנרשמים לסיורי ספטמבר-נובמבר *

* ניתן לקבל את ההנחה עד ה-31/8