כזכור לכם ביום ראשון השבוע, כתבתי כאן על ערב השירה הקסום שהיה באגף בצמוד לבישולים המדהימים של רפרם חדד והבטחתי לכם שיחה עם רפרם על אוכל ואמנות ואת מתכון השקשוקה האלוהית שהכין באותו ערב.
רפרם, בן 38 סך הכל, הספיק בחייו בערך כמות כפולה או משולשת ממה שהייתם מצפים מבן אדם בגילו ובתחומים שונים ומשונים.
בין היתר ניתן למנות את היותו מתאם הפעילות בישראל של תנועת Slow Food העולמית, כתב אוכל ותרבות בעבר בכמה עיתונים (גלובס, כל העיר ולה סטמפה האיטלקי), השתתף בתערוכות צילום ופיסול רבות בישראל ובעולם והיה מעורב באינספור פרויקטים, בתחום האמנות ובתחומים חברתיים ותיעודיים. בין היתר עבד עם פרופ' אומברטו אקו (המוכר בתרבות הפופולרית בשל ספרו "שם הורד") על מיצב המכונה "מכונה אריסטוטלית" שהוצג במסגרת התערוכה הבינלאומית Arting Jerusalem. הוא ישב בכלא הלובי כמעט חצי שנה ושחרורו התאפשר בעזרת התערבות של דיפלומטים וראשי מדינות רבים. הוא אף כתב ספר על החוויה המטלטלת. הוא זכה בסדרה של פרסים על פועלו ואף יש ערך על שמו בויקיפדיה. בנוסף הוא מתחזק אתר ובלוג.
כל ההקדמה הארוכה והפומפוזית הזו באה בעיקר כדי להדגיש את הניגוד בין הרזומה המרשים לבין רפרם הבן אדם שהוא צנוע, פתוח ולבבי בצורה שלא תיאמן ואוהב אדם במובן העמוק ביותר של המילה. היה לי את העונג לבלות איתו שעה קלה ולדבר איתו על הדברים החשובים ביותר בחיים: תרבות, אמנות ואוכל. אלו הדברים שלפחות עבורי, נותנים את הטעם לחיים (תרתי משמע) ונדמה לי שגם לרפרם.
השיחה התקיימה בפאב המסעדה הרומני "הבנרה" – מקום מלא קסם שגם הוא, כמו המרואיין שלפנינו, נחבא אל הכלים, למרות מסורת מפוארת, אוכל משובח ואופי מיוחד שיש בו.
איך הגעת להתעסק בהיסטוריה הקולינרית של המשפחה המורחבת שלך ומה מושך אותך בלשחזר מאכלים נשכחים?
זה פחות לשחזר כי אני חי את האוכל הזה כל יום, מבשל אותו ואוכל אותו, והטריגר הוא עיסוק באמנות, ובביוגרפיה שלי, כי אני אמן מאוד ביוגרפי. הפרקטיקה שלי היא חקירה של מי שאני, מבחינת העבר, המשפחה שלי. גם מבחינת נושאים אחרים כמו אומנות (craft).
יש כאלו שמוחקים את הכל. אני מעדיף לדעת גם את מה אני מוחק. אני רוצה לדעת הכל – לחיוב ולשלילה.
שני דרכונים: ישראלי ותוניסאי – חלק מהביוגרפיה
מתי התחיל העיסוק הזה?
זה חלק אינטגרלי בנסיון להבין את השורשים שלי. כשאתה מנסה להבין משפחה, אז אוכל זה הנושא הכי פשוט, הכי נגיש. כשאני מגיע לתוניס למשפחה (רפרם חדד חי חצי מהזמן בתוניס וחצי מהזמן בישראל ובמקומות אחרים, נ"ס), רוב הדיבור הוא על אוכל. הרבה מהדימויים באמנות הם ויזואליים. יותר קל לדבר על שמן זית עם אמא שלי מאשר על זכרונות של אבא שלי מעבודתו כשען. זו תרבות יותר ורבלית ונוחה לכולם ואפשר לדבר עם כל אחד על זה ולכן זה הנושא שבחרתי לדבר עליו הכי הרבה עם המשפחה. זה נושא פחות טעון מהגירה למשל, או פוליטיקה.
אחות של אבא שלי, כמעט בת מאה, גרה בצפת, וכל פעם שאני מבקר אותה אני מביא לה דגים קטנים מיובשים.
כל האסתטיקה של אוכל כבר קיימת. הבסיס כבר שם ולכן לא מפחדים לדבר עליו.
איך אתה עושה את החיבור בין אוכל לאמנות?
אני לא עושה. החיבור ביניהם הוא בבסיס שלהם. שניהם נמצאים בבסיס התרבות.
באוכל אני לא עובד ומעולם לא עבדתי. באמנות אני עובד.
אני שואב מזה רפרנסים. גם מארכיטקטורה אני שואב רפרנסים למשל ובשניהם – אוכל וארכיטקטורה – אני לא מערבב. יש נטיה לערבב בגלל המימד הויזואלי. בגלל הצבע והצורה. אבל אני לא מערבב.
אוכל צריך להיות טעים ולא להרוג אותך. הוא צריך להיות מקומי, זני, פרקטי. אמנות היא ההיפך הדיוק. היא לא צריכה להיות פרקטית. היא במקום אחר. זה לא נכון בעיניי לערבב. זה לא מכבד את שני הדברים ברגע שמערבבים.
בגלל זה למילה אוכל יש המון כוח שניטל ממנה ברגע שמשווים אוכל ליצירת אמנות.
השחמט שרפרם יצר בזמן ששהה בכלא הלובי. הצליח להבריח אותו חזרה לארץ בדרך לא דרך.
איך התרשמת מחיפה?
חיפה זו עיר שמאוד רציתי לבוא אליה בגלל שיש בה הבטחה לישראליות פנטזיונרית.
דברים שהיו יכולים להיות בישראל – החיבור בין יהודים לערבים, שילוב אינטגרטיבי של עדות.
זה עדיין ישראל בכל זאת, כי הנמל סגור לצרכי ביטחון אבל בכל זאת, למרות שגדלתי כאן (בישראל, נ"ס) התחושה שלי היא שזו לא ישראל. שחיפה היא מעין חלק מרצף של הים התיכון.
בגוף שלי אני מרגיש שאני לא נמצא בישראל. אני עדיין שעה אחת לפני כולם בשעון.
חיפה היא לגמרי חו"ל במובן הפיזי שלה, במובן של מה שהיא משדרת. הצורה שאנשים לבושים ונראים פה.
זה מתאר בצורה מאוד טובה את מה שגם אני מרגישה לגבי חיפה. אני תמיד אומרת שאם אעזוב את חיפה, זה יהיה למדינה אחרת.
לחלוטין. חיפה זו מדינה נפרדת מישראל. החיבור עם האגף נתן לי הזדמנות להסתובב בה קצת. זה ממש מעט אבל אני ממש שמח על ההזדמנות הזו. יש לי דודה בעכו. אני עצמי גדלתי באי (ג'רבה בתוניס, נ"ס), אז ים מאוד מגדיר אותי ואני חושב שגם את רוב היהודים – אולי חוץ מהיהודים המזרח אירופאים.
אתה יודע, זה מעניין שאתה אומר את זה. יש בסרט "פעם הייתי" של אבי נשר, איזשהי סצינה שבה אחת הדמויות אומרת (כשהיא מתייחסת ליהודי מזרח אירופה שעברו את השואה): "כל האנשים האלה כמו יענקל'ה שגרים בתחתית ליד הנמל, אתה יודע למה הם גרים שם? מהפחד! כל החיים מהפחד שזה עוד פעם יקרה. שצריך לגור ליד אוניות שאם עוד פעם יהיה אסון, שאפשר יהיה לברוח".
באמת? לא ראיתי את הסרט, אבל זה נשמע לי מאוד הגיוני.
למרות החיץ הבטחוני של ישראל, למרות ההפרדה של חיפה מהים, זאת עיר שמרגישה כמו ים. אפשר להרגיש את הים כמעט בכל מקום בעיר התחתית, בהדר, בואדי ניסנאס. בגלל הנמל, האוכל שמסביבו, התרבות, הלבוש. כי אנשים יוצרים את התרבות.
שאר מדינת ישראל צריכה לעשות כברת דרך ארוכה כדי להגיע למצב הנוכחי שקיים בחיפה.
הבנתי שאתה קפדן מאוד במסעדות. קשה לרצות אותך.
האמת היא שיש לי דרישות מאוד צנועות. אני לא צריך הרבה כדי שיהיה לי טעים. אבל אני שונא שמרמים אותי.
אל תגישו לי פסטות ברוטב שמנת וערמונים או פואה גרה. אני רוצה לטעום במסעדות אוכל שעשוי מחומרי גלם האופייניים למקום ולמזג האויר. מהבחינה הזו מסעדות ערביות או מזרחיות משתלבות טוב בנוף הזה אבל גם מסעדות רומניות. זה איזשהו תמהיל של אוכל ערבי עם שורשים יהודיים. למשל, אני בעד שבוע האוכל הפולני, מאד רוצה שתהיה מודעות כזו גבוהה למקומות אחרים כמו ספרד, איטליה,מרוקו – בצורה טבעית. כי זה הבסיס של האוכל כאן.
קציצות סלק רומניות ב"הבנרה". דווקא משתלבות בתמהיל המקומי של אוכל מזרח תיכוני-רומני
בשבילי אוכל פולני מייצר רגשות מאוד עזים. הוא מזכיר לי את השורשים שלי. זה מאוד מזכיר את הבישולים של סבתא וגם כשהייתי במזרח ובמרכז אירופה: ברלין, וינה, בודפשט, הרגשתי פתאום מאוד בבית.
כן, בדיוק. זוהי לא רק נוסטלגיה אלא בסיס אמיתי לקולינריה בריאה כאן. הכרה של מסורת אפילו כדי להבין מה לא רוצים. הכי חשוב הבנה והכרה.
לסיום, אני אשמח לשמוע על כמה תחנות תרבות בחייך שהשפיעו עליך.
הרוזן ממונטה כריסטו – נורא אהבתי את הספר בתור ילד. סבא שלי תירגם אותי לערבית. מרגיש לי מאוד האיזור הזה. תמיד כשאני בצרפת אני הולך לראות את הטירה האמיתית.
חביבה מסיכה ועופרה חזה – זמרת יהודיה מתוניס שמאוד אהבתי. כשעלינו לארץ אהבתי מאוד את עופרה חזה, שמעתי אותה המון.
ג'וזף בויס, מיכלאנג'לו פיסטולטו – אמנים שהשפיעו עליי או שעבדתי איתם ובאיזשהו מקום הפכו להיות חלק מה DNA של היצירה שלי.
איזור הים התיכון – חלקים בו. חלקים ממרסיי, חלקים מאלג'יר, מרוקו, אלכסנדריה, אפילו יפו.
אני הולך ברחוב ומזהה בו רחוב אחר, עיר אחרת. פינות בעיר אחת בתור פינות בעיר אחרת.
כבד עוף – מאוד כבד עוף, מילדות. יש לי משיכה לכבד הקצוץ הפולני. אוכל טוב, מקומי וטעים שמשתלב גם באוכל היהודי-ישראלי מקומי.
ומה יישאר לי לשבת?
לא שכחנו אתכם. הבטחנו מתכון לשקשוקת החורף שמתאפיינת בתוניס בתפוחי אדמה. בקיץ הם עושים שקשוקה עם עגבניות ובסתיו עם חצילים. את הבז'אר – תערובת התבלינים הטוניסאית – תוכלו למצוא בכל חנות תבלינים, מוכנה או שהמוכר יוכל להרכיב לכם אותה.
המתכון תומלל במקור מבלוג האוכל המצוין מדבר מהבטן של עמית אהרונסון. תוכלו למצוא את המתכון כפי שהופיע לראשונה כאן.
שקשוקת חורף של רפרם חדד
הכמות כאן היא ל 3-4 מנות בערך.
מצרכים:
בצל לבן גדול מאוד
3 תפוחי אדמה
פלפל ירוק חריף
5-6 שיני שום קצוצות
6-8 ביצים
פפריקה חריפה
בז'אר – תערובת תבלינים טוניסאית (ג'ינג'ר יבש, ורדים מיובשים, קינמון, אגוז מוסקט, פלפל שחור, פלפל לבן, ומקל שוש)
שמן זית
מלח
הכנה:
1. מקלפים את הבצל, חוצים לרוחב ופורסים לשערות בעובי של כחצי ס"מ. שמים במחבת ברזל כבדה את הבצל יחד עם הרבה שמן זית. מדליקים אש בינונית, מכסים את המחבת, ומבשלים את הבצל בשמן בערך 15 דקות. בינתיים מקלפים את תפוחי האדמה וחותכים לקוביות קטנות.
2. אחרי שהבצל מתרכך מוסיפים פפריקה חריפה (בערך כף) ומעט מים (כרבע כוס). ממשיכים לבשל עוד כמה דקות. מה שמתקבל – בצל בשמן אדום – הוא הבסיס לאינספור תבשילים טוניסאיים.
3. מוסיפים למחבת את קוביות תפוחי האדמה בשכבה אחת. קוצצים את השום ואת הפלפל החריף ומוסיפים אותם. מעל הכל בוזקים את הבז'אר (גם, בערך כף), ממליחים ומכסים את המחבת. מבשלים כחצי שעה, עד שתפוחי האדמה מתרככים.
4. מוסיפים לתערובת את הביצים – אפשר ואפילו רצוי להשתמש בחלמונים בלבד, שהם הרי החלק הכי טעים, אבל אפשר בהחלט להשתמש בביצים שלמות (או חצי וחצי).ממשיכים לבשל על אש בינונית עד שהביצים מוכנות. אפשר להשתמש במכסה, אבל אז צריך להיזהר מאוד מבישול יתר של הביצים, שיניב צהובים מבושלים מדי ומבאסים.
5. מכבים את האש, ממתינים כמה דקות ואוכלים – בצלחות או היישר מהמחבת – בליווי הרבה לחם לבן פשוט שיספוג את הרוטב הנהדר. אפשר בהחלט לטגן ליד כמה נקניקיות מרגז להשלמת החגיגה.
בתיאבון!
