שלושים וחמישה דובדבנים בחודש מאי

חודש מאי והדובדבנים שמגיעים איתו תמיד נותנים לי השראה לכתוב.
יש משהו חושני, בשל ומתוק ברמה כמעט אלכוהולית באויר הצלול של חודש מאי ובתוצרים שלו שפזורים עכשיו בשווקים, בירקניות הקטנות ואפילו בסופרמרקטי הרשע הגדולים.

אני מתהלכת לי בואדי ניסנאס ושותה בעיניים את כל הירוק ששייך עוד לחודש אפריל (האכזר שבחודשים) והנקודות האדומות-כתומות-צהובות ששוחות בו מבשרות לי שמאי כאן וכבר יש דובדבנים ומשמשים ונקטרינות וגם אפרסקים.
והנה כל הנופים הרחוקים של הצפון שרואים היטב ביום הבהיר הזה, והגולן קורא לי לבוא לקטוף, פשוט להושיט את היד ולגעת בם.

גם דרומה יותר, בירושלים מרגישים את נוכחות הירק הרגוע והעיר נראית מפוייסת ושלווה בצורה שלא אופיינית לה. שיטוט בעיר העתיקה חושף טעמים חדשים, מראות מרתקים ובעיקר ריחות בלתי נשכחים. לא הרבה מכם יודעים, אבל אני לא נושמת מהאף, רק מהפה, בגלל מבנה מחיצת האף. אבל למרות זאת, אני תמיד מריחה. לעתים זה רע, אבל ברוב הפעמים זו ברכה ואני מודה לאל על כך שנתן לי זוג נחיריים יפים.

ירוק בשוק במזרח ירושלים – התמונה באדיבות אחי לוין

אני רוצה לחלוק איתכם לבטים שהיו לי בקשר לכיוון שהבלוג הולך ויילך אליו.
אחרי הפוסט האחרון שכתבתי על מסעדת אנגוס, חשבתי למנף את הבלוג לכתיבה סמי-מסחרית ובתשלום על בתי אוכל ותרבות (רק על עסקים קטנים, זה היה התנאי שלי). ניסיתי בדי הרבה מאמץ אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי ערה לילות רבים מידי מול מסכים ריקים מידי.

הגעתי למסקנה.

הבלוג הזה הוא בשבילי כפי שהוא בשבילכם.
אני לא רוצה שיהיה לו כיוון מוגדר, כי לחיים לא צריך להיות כיוון מוגדר. החיים הם פשוט… חיים.
בניגוד למה שהרבה אנשים אומרים, החיים הם לא סרט ולא סיפור. אין התחלה, אמצע וסוף.
יש רק את הרגע הזה, זכרונות מרגעים קודמים ותקוות לרגעים שיבואו בעתיד. אם החיים היו סרט, הם בטח היו "שמונה וחצי" של הבמאי פדריקו פליני. אמנם הסרט הוא על תהליך היצירה שאמן עובר, אך התהליך הזה לא שונה בהרבה מהחיים עצמם – היצירה הכי גדולה שמשתנה ללא הרף.

אני אמשיך לכתוב על הדברים, המקומות והאנשים שמעניינים אותי.
אתם תמשיכו לקרוא אם תרצו. אם תגיבו ותחלקו איתי את מחשבותיכם, רשמיכם והגיגיכם אני מאוד אשמח.
בשבילי זה בונוס נוסף.

ואסיים בשיר של המשוררת הדגולה לאה גולדברג שאף היא נולדה בחודש מאי:

אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה

עַל סְבִיבוֹתָיו חָזַר הָרוּחַ וַיִרְגַּע.
גּוֹלְשִים הַדִּמְדּוּמִים עֲלֵי סָפִיחַ.
צְעָדֵינוּ יְחֵפִים וּשְקֵטִים
כִּי אָנוּ
אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה.

רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי בָּאָה,
חָרְקוּ בְּרִיחִים בְּשַׁעֲרֵי רָקִיעַ,
עֵירֹם, חָפְשִׁי, שָׁכַב הַשָּׂדֶה.
כִּגְדִי-עִזִּים אֲשֶׁר נִשְׁכַּח מֵעֵדֶר
הָלְכָה הַמַּעֲנִית מַעֲרָבָה.

הִנֵּה נִיחוֹחַ הַקָּצִיר גָּאָה מְאֹד.
הַטַּל עָמֹק.
צְעָדֵינוּ נְזִירִים.
כִּי אָנוּ –
אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה.

שלכם באהבה אינסופית,
נעמה

נ.ב – אני מתכוונת להעלות את הפרוייקט הקטן שעשיתי בפייסבוק על עסקים קטנים בחיפה, "תמונה וסיפור ליום", לבלוג לטובת מי שאין לו פייסבוק או לא עקב אחריו בזמן אמת.