תחנות תרבות עם האמן שחר סיון לקראת תערוכתו החדשה

לכבוד תערוכתו החדשה, החלטתי לראיין את אחד האנשים שלדידי ולדידם של חיפאים רבים אחראי לפיתוח חיי התרבות, הלילה ואולי בקרוב גם האוכל – של העיר חיפה. האמן שחר סיון יפתח בשבת הקרובה (4.5.13) תערוכה חדשה באטלייה שמי בקיבוץ כברי, "טריאדה", יחד עם אמן נוסף (ינאי סגל).
את הראיון ערכנו בסטודיו של שחר שאותו מכירים רבים מערבי המודל שעורך שחר בימי שני ואירועים רבים נוספים, שונים ומעניינים אשר מהווים מקום מפלט מהבורגנות החד גונית שעוטפת לעיתים את חיפה. עד לפני ארבע-חמש שנים זה היה מקום המפלט היחידי בעיר לאנשים שרצו לצרוך תרבות אבל באופן עממי ורחוק מהזרם המרכזי המחניק לעיתים.

איזו עיר מצאת כשהתחלת לעבוד פה בסטודיו בעיר התחתית בחיפה?

"בפעם הראשונה חזרתי לחיפה אחרי שעזבתי את בצלאל בלי לסיים את לימודיי כמו כל שאר המסגרות הפורמליות שאי פעם הייתי בהן. הייתי באמצע משבר טוטאלי בחיים האישיים, המקצועיים והכלכליים. גרתי אצל הוריי במין תקופת מעבר שבה התלבטתי לאן ממשיכים מכאן. משם נסעתי ללונדון כדי לנסות לפגוש את לוסיאן פרויד כי רציתי איזשהי הכוונה מצייר טוב וחי שמעניין אותי לשוחח איתו. כנגד כל הסיכויים הצלחתי לפגוש אותו ולאחר מכן חזרתי לישראל לתל אביב.
בפעם השנייה חזרתי לחיפה בשביל השקט. רציתי להתרחק מסצינת האמנות התל אביבית שלא הרגשתי מחובר אליה והיא הפריעה לי לחשוב וליצור.
כמות השממה האמנותית שנתקלתי בה כאן היתה נצחית. אין עם מי ליצור, לדבר, להתייעץ. יום אחד עליתי עם הכלב שלי לפירמידה (גלריית אמנות שקמה בהדר בחיפה, נ"ס) וראיתי כתמי דם על המדרגות. ככל שעליתי כך הם גדלו וראיתי מישהו שוכב, דקור. האיזור שבו היתה הפירמידה היה הרוס. בכלל, לכל מקום שאני מגיע, תמיד הכל הרוס. זו התחושה שיש לי."

בסטודיו של שחר

מבדידות לקולקטיב

במשך הזמן הכיר שחר את הצלמת ליבי קסל שלמדה במכללת ויצו וגרה באותו בניין שגר בו (הנמל 51, נ"ס) ואת צבי פטרקובסקי, שחקן וזמר. נוצרה חברות מטורפת ודי מהר הצטרפו חברים נוספים: עידו מרקוס עבר מהרצליה לחיפה והיום הוא נשוי לליבי, איריס סינטרה ובועז נוי, שני ציירים שעברו מירושלים, טליה סיון ודיאנה פיאטוב שעלתה מבוסטון. הם החליטו להקים גלריה וליצור קבוצה של אמנים שיוצרים ביחד ולחוד. הגלריה החלה לפעול לפני כשלוש וחצי שנים והיא משתפת את הציבור החיפאי בתערוכות, אירועים ובר שמופעל בכל יום שלישי בערב. במשך הזמן נוצרה קהילה סביב הגלריה והיא השפיעה רבות על חיי התרבות בעיר ונתנה דלק ליוזמות אמנותיות וחברתיות רבות בעיר התחתית ובהדר.

איך אתה מגדיר את מה שיצרתם פה באגף?

"זה נס שזה עומד ומתקיים, ביחס לסביבה ולנו אישית. כל פעם שיש תערוכה, זה לא ייאמן שהיא מתקיימת. שום דבר לא ברור, לא קבוע. הרבה פעמים אין מי שיפעיל את הבר עד הרגע האחרון. אני מאמין בדבר שנקרא צייטגייסט (רוח הזמן) – האנשים הנכונים במקום הנכון בזמן הנכון. אם אנחנו לא היינו, היה שינוי בכל זאת. אנחנו פשוט חלקיקים קצת יותר גדולים בנהר הזה."

התערוכה

ב"טריאדה" מציגים ינאי סגל ושחר סיוון עבודות חדשות שנעשו במיוחד לתערוכה, לצד עבודות קודמות שלהם ושל יחיאל שמי. בתערוכה נוצר חיבור על-זמני; הזדמנות לראות איך האמן יחיאל שמי, אשר חי ויצר במחצית השנייה של המאה העשרים, משתקף בשנת 2013 בעיניהם של אמנים צעירים.

תהליך העבודה על התערוכה באטלייה שמי

מה מייחד את התערוכה הקרובה שלך ומאיפה הגיעה ההשראה לה?

"זו התערוכה האחרונה שלי לתקופה הקרובה. אני מתכנן לפתוח ביסטרו אז זו איזשהי הפסקה מעולם האמנות. נורא שמחתי שהציעו לי. זה פיניש ליין.
קיבוץ כברי יש לו חשיבות גדולה מאוד בעולם האמנות, בלי פרופורציה לגודל, המיקום והאופי של המקום. כרגע יש שם את סדנת ההדפס הכי חשובה בארץ. האטלייה של שמי היה סגור עד לפני 10 שנים (שמי נפטר ב 2003, נ"ס). רק לפני 3 שנים הוא הפך לגלריה.
מבחינתי ההזמנה לתערוכה עוברת בצומת בין אורי רייזמן (שגם יצר בכברי, נ"ס) ליחיאל שמי. אני חבר אישי של רייזמן (כמובן שמעולם לא פגשתי אותו אבל אני מאוד אוהב את הציורים שלו. אך הזמינו אותי לשמי). זו סגירת מעגל עבורי. יחד עם ינאי מגלריית ברבור שעבדתי איתו בעבר, זו גם סגירת מעגל. סגירת מעגל נוספת היא ששמעון מגלריית רוארט (הגלריה ששחר עובד איתה, נ"ס) עבד תקופה מסויימת עם שמי והדביק בשבילו ציורים.
מאז התערוכה האחרונה לא יכולתי לפסל בסטודיו מסיבות לוגיסטיות שקשורות לרצון להגדלת הפורמט מבחינתי – פסלים יותר גדולים והפרעה לשכנים ולעסקים ליד הסטודיו. פתאום נהייתה לי אופציה לפסל שם. זו תערוכה ראשונה שאני מפסל במקום. פיסלתי שישה פסלים שהגבוה ביניהם מגיע לגובה של כמעט 5 מטר. הם מחוברים ביניהם – 18 מטר של עץ.
העבודה הייתה מאוד קשה הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. ביום של פתיחת התערוכה יאן ראוכברגר חוגג 70 ופותחים לו תערוכה ממש ליד. הרגשתי בתוך מערבולת. המון אנשים שאני מעריך מגיעים מתל אביב. הרגשתי שאסור לי לוותר על כלום, לעגל פינות. אף פעם לא עבדתי ככה, אנרגטית, כלכלית. עבדתי כשבוע, סיימתי פסל ביום, כ 15-16 שעות ביום. עבדתי עד לשלב של ההתמוטטות הוודאית ועצרתי.
בגדול לא הייתי עסוק במה אלא בלמה כי אחרי הרבה זמן היו לי מספיק סיבות טובות לפסל – כי היה לי את רייזמן, מקום ומנוף. ואיך – איך לעשות שהם יעמדו. פעם ראשונה שעבדתי עם אסיסטנט, צלם שמתעד את התהליך.
אני הרמתי את הפסלים שלי כשהם בעצם מתחת למים. הם חלקים מהנוף של הסיוטים שלי שהרבה מהם מתרחש מתחת למים. יער של אצות, או מעין אלמוגי ענק. מקום שבו המפלצות הגדולות והדינוזאורים הגדולים חיים. הבנתי את זה בדיעבד אתמול ואז הכל התחבר לי סוף סוף. קראתי לעבודה "נאוטילוס-שייטנים"."

שחר בסטודיו שלו

תחנות תרבות

אינציקלופדיית "חדוות הדעת" – "מגיל צעיר יש לי את "עולם הטבע א'", "עולם הטבע ב'" ואת "היקום". חלום חיי היה ועדיין באיזשהו מקום – להיות אסטרופיזיקאי. אני מאוהב בדברים שבטבע, הרבה יותר מאשר בתרבות האנושית. זוחלים, חרקים, נמלים, עקרבים – כל מה שמתחת לאבנים. הם פשוט חשובים לי. ובהכרח המון מהבסיס של הראייה האסתטית שלי נמצא בהבנה של הדברים האלה. שתי רגליים, ארבע רגליים, שש רגליים, שמונה רגליים, מרבה רגליים. כל הדרך שבה הגוף פועל."

דודי מלכה – "המורה שלי ליוגה בשנתיים האחרונות. אני לא חושב שהייתי מסוגל לעשות את הפרוייקט הזה (התערוכה) בלי יוגה ואני לא חושב שהייתי יכול לעשות יוגה בלי דודי מלכה."

סיני – "סיני זה הבית האמיתי. גם בחלומות וגם במציאות. אנוכי בדאון טאון חיפה וליבי בצפון סיני. החוויה של סיני היא מגיל מאוד מאוד צעיר. נסעתי עם הוריי, והיינו עוצרים באתר הבנייה של סונסטה טאבה לגנוב עצים וממשיכים לנאבק ולשארם. בשנים האחרונות אני מקפיד לנסוע 3-4 פעמים בשנה. אחרת אני מתפרק. אני לא מפחד שם. אין התגברות על הפחד כי הוא פשוט לא קיים. שם אני צד קלאמרי, שם אני קורא ספר וחצי ביום, שם אני עושה יוגה. שם אני בריא באמת."

מרטין בובר – "גרתי בירושלים והיה לילה גשום שבו התחלתי לקרוא את הספר שלו, "אני ואתה" והוכיתי ברק מאיך שהוא דבר על היחס בין אני והדברים, "אני – לז". הבדידות של האדם בלהיות עצם יחיד מול זה שהוא מתקשר מול כל דבר: עץ, בלטה. כשסיימתי לקרוא יצאתי מהבית והלכתי בגשם עשר דקות. נשבע לך שטיפה אחת לא נגעה בי. חזרתי יבש כאילו הלכתי בעולם בין הטיפות."

סול ויליאמס – "הלכתי להופעה שלו בתל אביב. ההופעה היתה אמורה להתחיל ב 22.00. כמו חיפאי אמיתי באתי ברבע לתשע. לא היתה נפש חיה. המקום היה ריק, סגור. למזלי היה עוד חיפאי שהגיע. ישבנו ושתינו. ב 22.40 הגיע מישהו על אופניים לפתוח את המקום. רק בחצות התחילה ההופעה. הוא עמד ועשה "ספוקן וורד". הוא אמר לקהל: Soon we'll bring up the music – don't worry היו שם 800 אנשים והוא דיבר וכולם שתקו. באיזשהו שלב הוא בעט במיקרופון והמשיך לדבר עוד שעה וחצי. והייתה דממה מוחלטת. אנשים היו מחושמלים. יצאתי ובכיתי שעתיים. אחת הבעיות שלי לעשות ערבי שירה בסטודיו היא שערבי שירה הם כמעט תמיד גרועים לדעתי. אני ראיתי את הערב שירה המושלם."

גבי'ס – "פאב באילת שאני קליינט קבוע שלו בערך 20 שנה. כל פעם שאני חוזר מסיני אני עוצר אצלו, שותה ועולה על אוטובוס הביתה. הוא נמצא במרכז המסחרי הישן. גבי (הבעלים) מגיש פופקורן וגזר. הוא צרפוקאי עם קוקו משוח לאחור עם ג'ל. אצלו שמעתי פעם ראשונה את "ליי ליידי ליי" של בוב דילן ומצד שני את מרלין מנסון וגם את ג'וני קאש. תמיד מדברים אצלו על פוליטיקה והחיים. הוא עוקב אחרי ההתפתחות שלי כבר יותר מ 20 שנה – עוד לפני בצלאל. לפעמים אני מביא לו ציור."

מול ים – "זאת בעיה. אני אוהב אוכל והייתי רוצה לדבר על חיים פירו, אבל הוא כבר לא עושה בשר – הזדקן. הוא המציא את המעורב הירושלמי – איש גדול. הלכתי למול ים בפעם הראשונה לפני חצי שנה, אחרי שקצת איבדתי את האמונה שלי בעולם האמנות. אני לא רוצה לייצר מוצרי אמנות. הפרודקט, הפיניש ליין – נוראי בעיניי. הלכנו למול ים, אני, טליה ודניאל. חסכנו בשביל זה והוצאנו 3000 ש"ח לשלושה אנשים. לא שתינו הרבה. אכלנו כ 4-5 שעות. היה מושלם. בעיניי המסעדה הזו היא כמו מפעל קטן שמייצר משהו במיוחד בשביל בן אדם אחד. הזמנתי לובסטר בגריל וכמעט לא דיברתי שלוש-רבעי שעה. הייתי במלחמה אמיתית עם הלובסטר. הוא חיה תוקפנית ולמרות שהוא היה הוגש לי מת, זו היתה מלחמה ונלחמתי עד הסוף. כשיצאתי לעשן הייתי מאוד מרוגש והסתכלתי על אנשים ורציתי להגיד להם "אתם לא מבינים מה אתם עושים. אל תאכלו המבורגר ופיצה – זה רעל. תחסכו ותבואו לאכול כאן כי למישהו פה איכפת מכל קישוא ומכל הצלפים והמולים שהוא אסף בכל העולם והוא נותן לכם את האפשרות לבחור". אני מאוד מעריך את מה שהם עושים. אני חושב שאני לא יכול לבשל ככה – להעניק לכל מוצר גלם טיפול מדוייק,נפרד, שונה."

פאלפ-פיקשן (ספרות זולה) של טרנטינו – "לא כי זה הסרט הכי טוב או הכי כייפי או הכי קאלט – כי הוא לא. אבל אני זוכר שראיתי אותו בקולנוע מסחרי ונפתח לי העולם וראיתי את הטירוף והמגניבות והפטישים שלו (fetish) יוצאים ואמרתי ככה צריך לעשות סרטים ולחיות את החיים. ואנשים נהנים ולא מבינים שהם משתנים. בעולם הקולנוע המסחרי לדעתי אפשר למתוח קו של לפני ואחרי הסרט הזה."

כוס של פיינט – "זה בהחלט גילוי עמוק בחיי. בגיל חמש נסענו פעם ראשונה לאנגליה עם המשפחה לבקר את דודה שלי. אני מאוד אוהב מים. ממש מכור להם. זה מרגיע אותי. אני שותה 7 ליטר מים ביום. זה לא כולל עוד 3-4 ליטר בירה. אצל דודה שלי היו כוסות גדולות, פיינט, של מים ואז רציתי להיות אלוף בשתיית מים והקשר של זה לבירה ברור. הזכייה שלי בתחרויות שתייה מידי פעם מובנת מאליה. עובדה שלא כולם יודעים: רוב כוסות הפיינט עשויות מזכוכית שמתרסקת לרסיסים ולא לשברים כדי שאם שוברים על מישהו כוס בפאב הוא לא ייחתך. אני חושב שלא הייתי שותה בירה אם לא היו כוסות בגודל כזה – כוסות פיינט."

האופיצי בפירנצה – "אני לא אהבתי, לא הבנתי ולא עניין אותי כל הרנסנס הזה. זה לא נגע בי. כשבאתי לשם קרה לי איזה שינוי ברגע. הגעתי לשם כי רציתי מאוד לראות את החדר של ולסקז אבל הוא היה סגור. עשיתי סיבוב ופתאום הבנתי את הרנסנס כולו – ברגע. בכיתי משהו כמו 3-4 שעות. אני מסתכל על העיניים של רפאל והוא צעיר ממני ב 7-8 שנים והשנה היא 1504 (נדמה לי). הסתכלתי על ההורדה מהצלב של קאראווג'יו והבנתי שהוא לא צייר את ישו אלא את המדונה. לא המדונה האם. אלא ישו הוא המדונה – החושניות, התשוקה, ההנאה המינית. ראיתי את השרשרת – איך החוליות האלו נמתחות לאורך השנים."

ואם חשבתם שהפעם לא יהיו מתכונים – טעיתם! הפעם תוכלו להתנסות בסגנון הבישול של שחר שתרם לנו בנדיבותו כמה ממתכוניו. תמונות יעלו בהמשך, ברגע שהבלוג יפסיק לפזז מאירוע לאירוע ויתחיל לבשל קצת בבית 😉

רוסטביף עם אגסים ועצמות מח

חומרים:
קילו וחצי שייטל או סינטה מיושן, מנוקה משומן וגידים וקשור בחוט שימשון לגליל (בקשו מהאיטליז)
חתיכה נאה של שומן בקר (המכסה של הסינטה או השומן של השייטל)
עצמות מח כמספר הסועדים, מנוקות מהשומן ומושרות ללילה במקרר במים
5 שיני שום
שני בצלים חתוכים לחצי ופרוסים לפרוסות
4 אגסים חתוכים לרבעים ומנוקים מגרעינים
חרדל צרפתי חלק
שמן זית
הרבה פלפל שחור גרוס

הכנה:
דואגים שהבשר יהיה בטמפ' החדר (גם כמה שעות בחוץ זה טוב)
חותכים לחצי את שיני השום ודוחפים לתוך רוסטביף במקומות שונים.
מפזרים כמות גדולה של פלפל שחור על משטח עבודה, מעסים את הרוסטביף ביד בכמה כפות חרדל. בידיים נקיות ויבשות מעבירים את הרוסטביף למשטח המפולפל ומגלגלים עד שלא נדבק יותר פלפל. מניחים את הרוסטביף בתבנית גדולה כשהבצל מפוזר בקרקעית. מסדרים סביב את האגסים והעצמות. שופכים מעל הכל כרבע כוס שמן זית ומניחים את השומן מעל הרוסטביף.
מכניסים את הרוסטביף לתנור מחומם מראש ל-250 מעלות ומתחילים להיות קשובים אל הבשר. לאחר 10 דקות הופכים את הבשר, ומחזירים את השומן לחלק העליון של הנתח. מורידים את הטמפ' ל-220 מעלות. כעבור 10 דקות נוספות מוציאים את הבשר, ניתן לעשות חריץ קטן עם סכין לבדוק את מידת העשייה (הכל תלוי בגודל הבשר ובעוצמת התנור שלכם). אם רוצים להמשיך הופכים את השומן שוב ומחזירים לתנור. כשהבשר נראה מוכן לטעמכם מוציאים אותו, עוטפים בנייר כסף ומחכים לפחות רבע שעה לפני ההגשה.

ולצמחונים שבינינו:

משוואשה פול ירוק

חומרים:
1/2 קילו גרגירי חומוס גדולים – מושרים ללילה ומבושלים עם מרווה פלפל חריף ופלפל שחור, עד שהם רכים (שומרים חם עד להגשה).
כ-300 גרם פולי פול טריים, מנוקים מהתרמיל
טחינה גולמית איכותית (אל ארז מנצרת)
6 עגבניות קלופות וחתוכות לקוביות קטנות
כמה שיני שום קצוצות בסכין
חופן עלי כוסברה מופרדים מהגבעולים
שמן זית, מלח גס, פלפל שחור גרוס

הכנה:
בצלחת הגשה (רצוי אישית) שופכים מעט מהטחינה, עליה מניחים כף עגבניות, מעט שום, שמן זית ומלח. בכף מחוררת מעבירים חופן נאה של גרגירי חומוס בלי המים.
במחבת מחוממת מראש על אש גבוהה (רצוי אפילו לפצל לשתי מחבתות) מקפיצים את הפול בהרבה שמן זית. לאחר חצי דקה מוסיפים את שארית השום והעגבניות, ומערבבים שוב. מוסיפים מעט ממי הבישול של החומוס ומחכים חצי קדה – דקה עד שהפול בצבע ירוק מהמם.
ממליחים ושופכים מעל החומוסים. זורים פלפל שחור ואת עלי הכוסברה, ומגישים עם פלח לימון.

ומנגבים בפוקצ'ת זעתר:

פוקצה זעתר

חומרים ל- 6 פוקצות
150 גרם קמח לבן
150 גרם קמח קשה ( קמח דורום, כמו לפסטה)
300 מ"ל מים פושרים
15 גרם שמרים טריים
כף סוכר
כפית מלח
¼ כוס עלי זעתר טרי
מעט שמן זית, מלח גס ועוד כמה עלי זעתר לקישוט הפוקצה

הכנה:
ממיסים את השמרים בשליש מהמים יחד עם הסוכר
מערבבים את שאר החומרים במיקסר עם וו לישה כדקה
יוצרים גומה במרכז הקערה, אליה שופכים את השמרים המומסים ומפעילים את המיקסר על מהירות נמוכה.
לאט לאט מוסיפים את שאר המים הפושרים עד שהם נבלעים בבצק ומגבירים את מהירות הלישה. ממשיכים ללוש עוד כעשר דקות כדי לפתוח את הגלוטן שבקמחים עד שהבצק חלק ונפרד מהדפנות בקלות
מכסים במגבת לחה ומתפיחים כשעה במקום חמים.
כשהבצק תפוח נותנים לבצק אגרוף במרכז מקפלים ומכים בו שוב כמה פעמים, יוצרים כדור מהבצק ומתפיחים מכוסה במגבת עוד שעה. מכים בן שוב לאחר שעה לשים מעט יוצרים מחדש כדור בצק ועוטפים אותו בניילון נצמד ומניחים במקרר לשעתיים לפחות.
לפני ההגשה מחממים תנור ל 250 מעלות (אפשר יותר למי שיש ) . מוצאים את הבצק מהמקרר ולשים על משטח מקומח. יוצרים גלילים באורך 30 ס"מ ובקוטר 4 ס"מ ומרדדים אותם לעובי ס"מ וחצי. מקמחים תבנית במעט קמח דורום ומניחים את הפוקצות, חורצים קלות בסכין מפזרים מעל מלח גס, עלי זעתר ובוזקים קצת שמן זית
מניחים במקום חמים לחצי שעה לתפיחה נוספת ואז לתנור. זמן האפיה נע בין חמש לעשר דקות תלוי בעוצמת התנור, כשהפוקצות משחימות ונפרדות בקלות מהתבנית מוציאים אותן ומניחים על רשת לקירור.

שחר סיון (יחד עם ינאי סגל) – "טריאדה" באטלייה של שמי, קיבוץ כברי. פתיחה ביום שבת ה 4.5.13 בשעה 12.30. מומלץ מאוד להגיע! יהיה יין מתוצרת ביתית, אוכל טוב, חברה נהדרת ותערוכה עם סיפור (לפחות) גדול מהחיים.