תחנות תרבות עם הבמאי והצלם יונתן גוטסמן

לקראת יציאתם הממשמשת וקרבה של כמה מהפרוייקטים מהמוזרים והמעניינים ביותר שנראו בארצנו הקטנטונת, החלטתי לתפוס לשיחה את הבן אדם האחראי לכל הטוב הזה – יונתן גוטסמן – במאי קליפים וצלם וידאו, ובעליו של העסק היפיקולור פילמס שנותן שירותים טכניים בתחום הוידאו, הפילם והסאונד וכן פועל עם להקות ואמנים במסגרת הלייבל "היפיז רקורדס".

הוא גדל בחיפה, עזב בשנת 1997 לתל אביב וחזר לעיר הולדתו בשנה האחרונה.

בתאריך ה 7.2.14 יתקיים, לראשונה בחיפה – במתחם "האגף השני" – פסטיבל ההיפיסטוק החמישי. מדובר בפסטיבל הופעות שבו יתארחו הרכבים ולהקות המיוצגים על ידי גוטסמן במסגרת לייבל התקליטים העצמאי שלו וכן אמנים ולהקות נוספים. פרטים כאן.
בנוסף, מתוכנן פרוייקט הפקת הסרט העלילתי השלישי, באורך מלא העונה לשם "Sisterhood" עם להקת אנרגיה חולנית איתה כבר הפיק שני סרטים קודמים, "I Scream Gelato" ו"Scoring Mental".

הראיון התקיים במעוז הימאים הידוע, פאב "הבנרה" בעיר התחתית, שם הגישו לנו קציצות סלק נפלאות וגולש לרוב.

מה הסיבות שהובילו אותך לעזוב את חיפה ואלו שהובילו אותך לחזור אליה?

"לא היתה איזו תובנה, אלא תחושת בטן שזה לא המקום. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל היה לי ברור שזה לא יהיה כאן. רציתי משהו אחר, חדש, שהוא לא חיפה.
למדתי אנימציה במסגרת לימודי אמנות בקאמרה אובסקורה. המבנה של קאמרה אובסקורה היה ליד מס הכנסה, ואם הייתי נכנס לשם במקום לקאמרה אובסקורה…. הייתי לומד הרבה יותר. זה היה מקום אפרורי. רוב הזמן שיחקתי עם חברים. מבחינתי לשחק זה להיות עם חברים, לעשות כל דבר שהוא לא עבודה. כל מי שיגיד לך שהוא נהנה בעבודה, משקר.
התחלתי לעשות הפקות וידאו בסוף 2001 אחרי הלימודים ופרוייקט רדף פרוייקט. בלי להרגיש, נשארתי בתל אביב ליותר מעשור וחצי.

חזרתי לחיפה בספטמבר האחרון. גל גדול ששטף אותי, צונאמי עם כל הבוץ, סחף אותי לחיפה. משבר אמנותי, כלכלי ואישי. זה התחיל מהמישור האמנותי – הרגשתי שקשה לי להניע פרוייקטים, דברים זזים לאט, לאנשים קשה להצטרף לפרוייקטים שהם רק אמנותיים. אנשים טרודים כלכלית וקשה להם לפנות את הזמו לפרוייקטים אמנותיים שלאו דווקא רווחיים.
גם הפרידה של יהודה ונינט שברה אותי (צוחק). אחרי זה התחיל המשבר הכלכלי. יכולתי לחשב את קיצי לאחור. הייתי מאוד מדוייק.
למזלי היה דיבור עם האגף עוד שהייתי בתל אביב והם היו הבקו"ם שלי בחיפה.
יום אחד קמתי בבוקר וגיליתי שאני בחיפה."

מה הערך המוסף שחיפה נותנת לך מבחינת היצירה?

"חיפה מספקת שקט נפשי לעשייה. אני לא פועל מתוך אג'נדות. כל השיקולים של מבנה העיר, הרבדים התרבותיים, השיח – לא מעסיקים אותי. השיח גמר את האמנות כי איפה שיש דיבורים, אין מעשים. אני בעד לעשות קודם ואז לדבר על זה ולא להיפך. האג'נדות הן בתוך העשייה והיצירה.
אני פועל ממקום שהוא מאוד נקי ומשוחרר בשבילי. אני פועל פה בחלל ריק כי אין הרבה אנשים שפועלים בשיטה הזאת. לא תהיה על זה ביקורת. חיפה יכולה להיות בסיס נהדר לאסקפיזם, לאנשים נהנתנים. (צריך)… להפוך את העיר התחתית לאיזור סחר בינלאומי, הימורים, זנות וסמים. יבואו תיירים ויהיה כסף. נהיה כמו פלרמו של שנות השבעים. תכנון אורבני תמיד משיג את ההיפך ממה שמתכננים, זו בכל זאת מדינת ישראל. זה לא שאני בעד כשלון פרוייקטים אבל כל ילד בן שלוש יודע שהאינטרסים של הממסד, שונים לחלוטין מהאינטרסים של התושבים שחיים באותו האזור.
אני לא מגיע מהמקום של האמנות הפלסטית, אבל בהחלט מתחבר לצורת הפעילות של קבוצת האגף, שעובדת מתוך מקום נקי ועצמאי, שאינו מתחנף או מקבל תכתיבים מביצה אמנותית כזאת או אחרת. זה בהחלט ראוי להערכה."

מתי ואיך התחלת ליצור?

"התחלתי לעבוד עם זמרים ולהקות והמקום שהם היו יכולים להיחשף לפני שקם ערוץ מוסיקה ישראלי כמו ערוץ 24 היה בעטיפה של הדיסק. היו שמים סרטון וידאו בתוך הדיסק ואז עשרים אנשים היו נחשפים. ככה התחלנו לצלם קליפים.
כשנכנס ערוץ 24 העשייה התעצמה כי לא היה להם שום תוכן והם הזדקקו לאלפי שעות של חומר גלם.
הרעיון היה לעשות מיליון קליפים שישודרו כל אחד פעם אחת במקום לעשות קליפ אחד שישודר מליון פעם. הערוץ היה מאוד פמיליארי ושידר כמעט כל דבר שקיבל. היית צריך להיות ממש משמים כדי שלא ישדרו אותך.
דחפנו את הקליפים לכל ערוץ אפשרי. ערוץ הילדים, ערוץ עקרות הבית, ערוץ הפנאי. המטרה בערוצים האלו היתה לסתום חורים. אני בעד השיטה הזו. אני חושב שהיקום הזה מלא בחורים שצריך לסתום. אם לא היו חורים, מה היו עושים האמנים? לכל אחד יש חורים והתפקיד שלנו, האמנים, הוא לסתום חורים לבני אדם, זו שרשרת המזון.
אבל אז, יום אחד, קמתי בבוקר ופתאום עלתה בי תובנה. התובנות באות בבוקר אבל אני קם בצהריים, אז לקח זמן עד שהבנתי. הבנתי שיש טעות בכל העסק הזה. הציבור כל כך צמא לקליפים ואנחנו מספקים לו כל כך מעט. אולי הציבור צריך וצמא לסרטים. יש לו חור שחור ולא יוצא לו קול להגיד את זה.
בגלל שאני עובד עם להקת "אנרגיה חולנית" שנים, פניתי לאריה פיין, המלחין והאורגניסט, ואמרתי לו שצריך לעשות סרט. אני והוא כמו שמשון ויובב אם נותנים דוגמה מהעולם האמיתי.
אריה פיין הוא בן אדם שאומר לכל רעיון "כן". ועושה אותו מיד. תוך חמישה ימים היה סינופסיס שהפכנו לתסריט ויצאנו לשטח. צילמנו סרט עלילתי של 40 דקות שכיכבה בו רננה רז. הסרטים האלו נישתיים מאוד אבל נותנים תיאבון. זה כמו קעקוע, ברגע שעשית אחד אתה רוצה עוד.

זה ז'אנר שלא עושים אותו בארץ. זה לא סרט דל תקציב אלא סרט נטול תקציב. התקציב הוא אפס עגול. אני לא נגד התמיכה של קרנות הקולנוע אבל אני לא נעזר בהן, כי הן לא משרתות את התפיסה האמנותית שלי של לעשות דברים מהרגע להרגע."

הפרוייקטים הבאים

"היה ברור לי שהם יקרו בחיפה. אין מה להאבק בגלים גדולים אלא צריך לגלוש עליהם.
הולכים להיות כמה דברים. אחד מהם קשור לאגף, פסאיבל ההיפיסטוק השנתי שבפעם הראשונה בתולדותיו יתקיים באגף. זה פסטיבל מאוד גדול של להקות שקשורות אחת לשנייה. יהיה קולנוע עם סרטים, אקשן והקרנות ובתוכו יופיעו גם להקות חיפאיות כמו קילר הלוהטת, וינד אנד דסטיני והשפן הנכון שבאים מקיבוץ איילת השחר (בצפון, נ.ס). ברוב הלהקות ישנם אמנים עם עבר חיפאי כזה או אחר. לילה, אוריונס ואנרגיה חולנית שיהיו שם.
הפרוייקט השני זה הסרט השלישי עם אנרגיה חולנית שנקרא "sisterhood". העלילה מאוד כואבת אבל לא אגלה אותה. הוא באורך קולנועי, מעל 70 דקות, על מנת שאפשר יהיה לשלבו בפסטיבלים שונים בחו"ל. הוא צולם בעיקר בחיפה וגם בערים תאומות כמו רמת גן, תל אביב וקיסריה. אנחנו מגייסים תמיכה כלכלי בהדסטארט."
(לפרטים ולתרומות כאן, נ.ס)

תחנות תרבות

MAD – אני לא בקטע של גיבורי על אלא בנונסנס. את האנגלית שלי למדתי ממגזין MAD. זה נשאר באותו לבל מטופש כבר שישים שנה, לא התפתח לשומקום. הומור אמריקאי ירוד, אבל גם ציני, שזה נדיר. בעיני זו יצירת מופת. אם אתה רוצה שיתעלמו ממך ברכבת או באוטובוס, תקרא MAD ויתעלמו ממך. זו הבטחה.

תקליטים משנות השבעים – אני אוהב בעיקר מוסיקה משנות השבעים שהיו הכי משובחות. אחרי שהבינו שלא יהיה לאב אנד פיס, התחילו להתפרע. הן יותר באות ממקום ציני ומפוכח – פיכחון ושברון. היו מלא מלחמות ומשברים. בעיקר משברי נפט. במשברים אני פורח כי אז אני מרגיש שווה בין שווים. עד היום אני שומע את המוסיקה זו. אני לא רואה בזה רטרו אלא סטגנציה. רטרו זה בשביל אנשים שהלכו וחזרו. אני פשוט נשארתי שם.

הרפתקאה בפוסידון – מצד אחד אני מאוד אוהב קולנוע אבל לא רואה הרבה אלא בעיקר סרטים ישנים. MGM זה ערוץ המופת בשבילי. טראש. אני מאוד אוהב סרטי אסונות. הסרט "הרפתקאה בפוסידון" זה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים. מאתיים פעם. זה סרט מאוד נוצרי כי מי שניצל הולך אחרי האמונה האמיתית ולא אחרי נביאי שקר. יש סגירת מעגלים. הסרט מתרחש ב 31 לדצמבר.

Steal This Book – אני מאוד אוהב ספרים אבל מעדיף כעיקרון לקרוא את מה שמאחורה כי זה יותר קצר. אני בא מבית שקוראים בו הרבה ספרים. אני יכול לספר על ספרים שלמים רק מהאחורה. ספרים שאני מתחבר אליהם יותר הם נונסנס או מנואלס טכניים. אחד הספרים שאני אוהב זה steal this book של אייבי הופמן. ספר על השרדות אורבנית בשנות השבעים והוא כל כך נאיבי ורלוונטי עד היום. הוא מדבר על איך לשרוד בערים הגדולות. לנצל את השיטה מהבקיעים שלה או במילים אחרות, לזרום עם המערכת ולשבור את גלגלי השיניים מבפנים.

"בול" – עצוב לי שאין יותר עולם מגזינים בישראל. התקופה שהיו תכנים. מגזינים ישראליים בעיקר שהיו זולים ועממיים. שבועונים ישנים. אני עדיין מביא משוק הפשפשים עיתונים ישנים. עכשיו אני לומד על גוף האדם אז הבאתי גליונות של "בול" – שבועון סקס מהסוג הזול ביותר. זו עיתונות אמיצה, אמיתית. ברגע שהעיתונאי בורח מהאמת ועובר לפרוזה ולסיפור זו עיתונאות. הציבור נהנה וזה הדבר החשוב ביותר.

אלבניה – אני מאוד אוהב את אזור הבלקן והמדינה שממש הרגשתי בה בבית היתה אלבניה. גיליתי את המדינה המקסימה ביותר עם האנשים הנפלאים ביותר בעולם. עם עייף ומותש, ועם זאת אדיב, ישר כמו סרגל ומנומס להפליא. הרגשתי שם כמו בנהריה של שנות השבעים ולא פחות חשוב! גן עדן לציבור המעשנים. אני מאוד מעריך עמים, שיש להם היסטוריה של הגנה פרטיזנית על הארץ שלהם. גם הגרורות היוגוסלביות מורכבות מעמים כאלו, והן מסקרנות אותי לא פחות.

העיר השנייה/סיטי הול – באופן כללי כל מה ששלומי מנגר נגע בו. הסיטי הול, כמובן, פחות ריגש אותי כי הייתי בוגר יותר.

הסמטה – הסמטה היתה הבית שלי שמונה שנים. מקום שהקדים את זמנו. זה היה פאב גלריה בסגנון של האגף. הפאב היה מעץ שנבנה במו ידיו של יורם מדלסי, הבעלים של הסמטה. הוא היה אדם חם ולבבי, בישל שם תבשילים ושרץ בבר כל הזמן. לא היה טעם ללכת לשם אם הוא לא היה שם. אנשים היו באים לשם כדי לראות אותו. הוא ניסה להביא חיפאים אבל לא הצליח. הוא פיזר פליירים ועשה אירועים מיוחדים אבל זה לא עזר. היה לו קהל קבוע של כמה עשרות אנשים וזהו. אני התחלתי ללכת אחרי שיוסי מ"העולם הזה" (פאב בנורדאו, נ.ס) סגר. לא ידעתי לאן ללכת. אני צריך מקומות שאני מרגיש בהם בבית על ההתחלה.

קופסאות שימורים של חברות ישראליות – אני מאוד אוהב חברות ישראליות בקופסאות שימורים והן מאוד טובות. אבל לא הייתי רוצה לראות כיצד הן יוצרו. אולי חלק מזה נובע מרומנטיקה לדברים ישנים אבל לא הכל בישראל גרוע. אם מדברים על ישראל, יש אנשים סופר טובים במדינה והיא מאוד יפה, אבל יש בה סמטוכה ובכל אשמים הפוליטיקאים, העסקנים, הלוביסטים והמאכרים. אני לא רוצה להגיד שמות אבל יש 120 שמות כאלה. אין לי בעיה עם פושעים וגנבים אלא עם זה שהם נתפסים. זו עבודה שלכם, תעשו אותה כמו שצריך. כל אחד עושה מה שהוא יכול.

אנשים שהשפיעו עליי – אין בן אדם אחד שהשפיע עליי כמו שיש הרבה אנשים שהשפיעו עליי. גם האנשים החשובים ביותר הם בני אדם, עם צרכים ועם הטוב והרע. הרבה אנשים שונים בנקודות שונות שהיוו השפעה והם מתחלפים. אני תמיד שמח לחדשים.

פינת הבישול מאת יונתן גוטסמן

איך להכין ארוחת גורמה במחיר ממש אפסי?

מיועד לאנשים שרוצים להרשים.

שקית מרק תלמה עם התרנגול, הזולה ביותר. לערבב עם מים עד שמקבלים מרק. לקנות גזר ושמיר – לפזר בקערה של המרק. תמיד אומרים לי "וואו, זה אתה הכנת?". אני עונה ש"זה משהו שרץ במשפחה".
בצד השני של הגז לעשות אורז רגיל, לבשל בתוכו קבנוס או נקניקיות הכי זולות. זה נקרא אורז הפתעה.
להחביא את השימורים, לטשטש עקבות, זו החוכמה בכל דבר.