ביקור בתערוכת הבוגרים של ויצו 2023

בקומה הראשונה פוגשת אותנו מחלקת תקשורת חזותית ועיצוב גרפי, המהממת כתמיד. בתערוכה תוכלו לראות ספרים מאוירים, עבודות אנימציה, משחקי מחשב ועבודות VR. עבודות עיצוב כאלו צריכות לעשות את הדבר הקשה מכל במציאות של 2023 – ללכוד את העין והם באמת מצליחות, לרוב. אחרי העבודה "Home Made of Water" שאנחנו ממליצים עליה כ"מנת פתיחה" כדי לנקות את הפלטה שלכם, ,תוכלו לעלעל ב"מגדיר לזבל הישראלי" של האמנית אליסה שובייב, שמעלה נושא שאנחנו רגילים לשמוע עליו ולהתעלם ממנו. בהומור רב וחן עיצובי אנחנו לומדים על כל הפסולת שאנחנו פוגשים ביום יום ב"סביבתה הטבעית" והנזק שהיא גורמת. ואולי בא לכם דווקא ללמוד את ההיסטוריה של סממן הגבריות שחזר לאופנה – הזָקָן! תוכלו ללמוד על התקופות בהם גידלנו זקנים ועל התקופות בהם בחרנו להתגלח וגם לנסות ולנחש מי הם הסלבס של העבר ללא שיער פנים אופייני (ספוילר – אחד מהם הוא ניטשה!).

יש מספר עבודות שעובדות על עומס חושי על-ידי וידאו-ארט במספר מסכים במקביל. "זכרונות כוזבים" של האמנית נועה ורום מדברת על הקו המטושטש בין זכרון וחוויה לדמיון ועבוזתה של האמנית שי יוז "מוקפת באידיוטים" כשהיא יוצאת לדייטים. שימו אוזניות ותנו לעצמכם כמה דקות להיכנס לחוויות.

את עבודת האוצרות של ויצו היה אפשר להרגיש כשפגשנו שתי עבודות, זו לצד זו – "האוקראינית" וה"מרוקאית". העבודה האוקראינית, או בשמה האמיתי "רחוב חירות 24/2", שם שמתייחס לפלישה הרוסית של 2022, סרטן של האמניות גליה ביסטריצקיה וקטרינה אלי שמספר את סיפורה של האומה האוקראינית מנקודת מבט של בית שנבנה במאה ה-19 ועובר שינויים ותהפוכות לאורך שנים – מבית מידות של עשיר כפרי לבית חולים, לבית מועצת הקולחוז הסובייטי ל… יש משהו מרתק בהיסטוריה של מאה שנה העוברת מול עינינו, במיוחד באנימציה כל-כך מרשימה ומוצרים נלווים מושקעים, כמו הפוסטר של הסרט. העבודה ה"מרוקאית" או יותר נכון "ליזה" של האמנית נוי (ליזה) זורע שמוקדשת ומדברת על סבתה ז"ל. היא מדברת בגובה העיניים על העבר המשפחתי במרוקו, על הקשיים שם ועל קשיי העלייה כשהם עקרו מקזבלנקה, איבדו את כל מעמדם ורכושם, וההתאקלמות בישראל. זורע עושה פלאים בעזרת אנימציה שנראה כי עשויה מטקסטיל.

ואם כבר דיברנו על טקסטיל, נעבור לדבר על עבודות בוגרי מגמת אופנה. גם כאן, המגוון בולט לעין ויש הרבה עבודות מרתקות שמספרות סיפור. בחרנו שלושה קולקציות. הראשונה, זו של המעצבת אושרת פפיר, מהמחלקה לעיצוב אופנה בפרויקט "אופנה מלאכותית" מדברת על עיצוב אופנה בעידן ה A.I., נושא שעוד נחזור אליו בהמשך. הקולקציה היא למעשה "מיזוג בין דגמים שעוצבו על ידי הסטודנטית לאורך לימודי התואר לעיצוב אופנה, לבין תוצרי הבינה המלאכותית". מעניין שמספר מוזרויות לא לבישות בעליל עברו מבאג דיגיטלי לבגד פיזי, אבל לא ייצא לי ללבוש אותם, לפחות עד שאצמיח שני ראשים נוספים.

המעצבת אדר הוכוולד מתייחסת לעוד נושא שעדיין נמצא בשולי השיח הכללי – הקולקציה "שעשני אישה" מדברת על פמיניזם דתי וקידום מעמד האישה בתוך החברה הדתית היהודית. העבודה הבולטת בקולקציה היא שמלה עם כתפיים מעוצבות מוגדלות בצורת לוחות הברית והמילים "שעשני אישה" שחוזרות ונשנות בה. עבודה מעניינת נוספת מציגה שמלה עם כתפיים בצורת רימונים המקשטים את ספר התורה.

את "הפרס", לדעתנו, חטפה הקולקציה "לידה מכאב" של המעצב נומיי הדבה שמדבר על התעללות בילדים בחברה הפלסטינית. ההשראות נלקחו ישירות מסרטי אימה, עם תפרים בולטים שנראים כמו צלקות שתפרו אותם וטרם הגלידו. הציון לשבח הוא על גלימה עם "פנים" שנתפרו ונלכדו בה – לא מומלץ לפני השינה. עוד עבודה בולטת בזכות "כנפיים" מתחתיות שיושבות בצד הגוף ומזכירות גם את העול ששמו בעבר על שוורים.

שווה גם לקפוץ לחדר הקטן יותר שמציג עבודות טקסטיל ופורצלן. "אותות מערכה – חלל וחיים". אריגי הענק הנפרמים תופסים את העין – ואת רוב החלל ותשומת הלב. אלו הם תשעה אותות מערכה שתעטרים מדים בישראל, שמזכירים בצורתם גליצ'ים ויזואלים מתפרקים – סטייטמנט חזק. המעצבת מור גרייבר מציגה שלושה עבודות רקמה של איברים פנימיים בגוף האשה, עבודה צבעונית ומשעשעת – אבל בשם "דיאגנוזה". עוד בתחום המשעשע/מדאיג הם צלחות פורצן של המעצבת רוני זאדה, מהסוג שנמכר לתיירים בירושלים, עם מראות ירושלמיים טיפוסיים, כמו השתוללות של בריוני להב"ה, "נשות הטאליבן" היהודיות ורצח שירה בנקי במצעד הגאווה. לא, עולם האמנות אינו מפלט.